ממשלת מיעוט – הבדלי גרסאות

סעיף 3 ל[[חוק יסוד: הממשלה]] קובע: "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת". סעיף 13(ד) מוסיף: "הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון, ומאותה שעה ייכנסו השרים לכהונתם". הצורך באמון הכנסת יוצר קושי להקמתה של ממשלת מיעוט, אך אינו הופך זאת למשימה בלתי אפשרית, משום שייתכן [[ממשלת ישראל|שהממשלה]] תזכה לאמונם של רוב [[חבר הכנסת|חברי כנסת]], גם אם חלק מן התומכים בממשלה לא יהיו חברים במפלגות המרכיבות אותה.

 

 

הקמתה של ממשלת מיעוט ב[[ישראל]] כמעט ולא נשקלה כאופציה רצינית גם כאשר הייתה אפשרות סבירה להקים ממשלה כזו. ממשלות מיעוט נוצרו רק בעקבות איבוד בסיס התמיכה במהלך הקדנציה. הסיבה לכך נעוצה ב[[פוליטיקה של ישראל|תרבות הפוליטית בישראל]], שבה התפתחה מסורת לפיה [[אופוזיציה|האופוזיציה]] מתנגדת לממשלה גם כאשר לכאורה, מבחינה אידאולוגית ואף משיקולי מדיניות ריאליים יותר, ישנה הסכמה עם מהלכיה.{{הערה|סיעת הליכוד, למשל, התנגדה בעבר להפקעת אדמות בירושלים בשיתוף פעולה אופוזיציוני עם מד"ע, משום שהיוזמה הייתה מטעם קואליציה שהליכוד לא הייתה חברה בה.}}{{הערה|שם=coal}} כמו כן, ב[[תרבות פוליטית|תרבות הפוליטית]] בישראל מקובלת התפיסה שאי אפשר להשפיע על מדיניות ממשלתית מן האופוזיציה, תחושה המעודדת את המפלגות התומכות לדרוש להצטרף לקואליציה - אם בקשתם תיענה, הם יצורפו לממשלה והיא לא תהיה עוד ממשלת מיעוט, ואם לא, הם לא יתנו את אמונם לממשלה והיא לא תהיה עוד כלל. מצד הקואליציה, המחיר של צירוף סיעות תומכות אל הממשלה היה תמיד מועט למדי, לעומת המחיר הגבוה שהממשלה הייתה משלמת אם אותן סיעות היו נשארות באופוזיציה היה רב מדי - אותן סיעות היו עלולות להכשיל את הממשלה בהצבעות שונות בלי הודעה מוקדמת, כיוון שאינן מחויבות ב[[הסכם קואליציוני]]. בגלל סיבות אלו, מעט מאוד פעמים היו בישראל ממשלות מיעוט ואלו התקיימו למשך פרקי זמן קצרים יחסית, ביחס למשטרים פרלמנטריים אחרים.{{הערה|שם=coal|דני קורן ובועז שפירא, '''קואליציות בפוליטיקה הישראלית''', זמורה-ביתן, 1997}}