|
הוא מרבה להתבסס על דברי החת"ם סופר ובפרט על דבריו{{הערה|חידושי חת"ס מסכת סוכה, דף לז ד"ה "אתרוג הכושי"}} שכל מלאכה שיש בה משום יישוב העולם נחשבת בארץ ישראל כמצוות עשה דאורייתא. בעקבותיו מדמה הרב טייכטל את עבודת הקרקע ושאר עבודות המסייעות לבניין הארץ - ל[[הנחת תפילין]]{{הערה|פרק ג' פסקה לב}}.
הרב טייכטל, לאחר שהסיק את מסקנותיו, הגיע לעיירה ב[[הונגריה]] וסיפר ב[[בית הכנסת]] סיפור אודות אישה אלמנה שהייתה ממונה להעיר את היהודים ל[[סליחות]] והדבר היה קשה עליה. אחד היהודים החילוניים בעיירה ניגש אליה, והציע להחליפה בדפיקה על דלתות הבתים בשעת בוקר מוקדמת. האישה הסכימה, וכך זה נעשה. אולם כשעבר אותו "חילוני" בבתים, לא הסכימו היהודים לקום בגלל יהודי שאוכל [[חזיר הבית|חזיר]]. בבוקר תמה רב העיירה על העדרם של תושבי העיירה. וכאן, מסופר על הרב טייכטל, "פרץ הרב טייכטל בדמעות, וצעק: נכון שהציונים מחללים [[שבת]] וכדומה, אבל הם עוררו את העם וצעקו: 'צאו מתוך ההפיכה, הגויים שונאים אותנו, אין לנו מקום אלא ב[[ארץ ישראל]]', ואילו אנו לא שמענו". הוא סיים את דבריו במילים הבאות: "הלוואי שנזכה לתקן את העיוות, וה' יקבל אותנו בארץ המובטחת".
השומעים ההמומים לא ידעו על קיום הספר 'אם הבנים שמחה', שם פרש הרב טייכטל באריכות ובצורה סדורה את משנתו החדשה. למרות זאת הבינו השומעים שמהפך רציני התחולל בנפשו של הרב הגדול, שמאורעות השואה גרמו לו לחשוב מחדש על השקפת עולמו הקודמת{{הערה|עיתון "[[בשבע]]", גיליון מס' 139.}}.
הספר יצא לאור ב[[בודפשט]] בשנת תש"ד (1943), חודשים ספורים לפני הפלישה הגרמנית והשמדת יהדות הונגריה.
|
