אוכריסטיה – הבדלי גרסאות

'''אוכריסטיהאֶוּכְרִיסְטִיַה''' (מ[[יוונית]]: '''Ευχαριστία''', וב"הודיה"; ב[[ארמית]]: '''ܩܘܪܒܢܐ ܩܕܝܫܐ''', "קורבנא קדישא" - הקורבן הקדוש; ב[[עברית]]: '''הוֹחָדָה'''{{הערה|1=[http://www.catholic.co.il/index.php?option=com_content&view=article&id=6465:brother-yohanan-how-to-say-qcommunionq-in-hebrew-he&catid=45&lang=he&Itemid=456 האח יוחנן: המילה "הוחדה"]. באתר הכנסייה הקתולית בישראל בעברית.}} (ב[[יוונית]]: εὐχαριστία', "הודיה",מתוך ובתעתיקאתר ל[[לטינית]]:נציגות Eucharistia;יעקב ב[[ארמית]]הצדיק|נציגות '''קרבנאיעקב קדישא''',הצדיק "הקרבןלקתולים הקדוש",הדוברים ב[[אלפביתעברית סורי|כתיב סוריבישראל]]: ܩܘܪܒܢܐ ܩܕܝܫܐ.}}) היא טקס [[נוצרי]], בו מקודשים ונאכלים לחם ויין, המייצגים את בשרו ודמו של [[ישו]]. לפי [[הברית החדשה]], ישו עצמו ציווה על תלמידיו במהלך [[הסעודה האחרונה]] לקיים את הטקס, והוא נחגג על ידי המאמינים הנוצרים כבר בימי [[השליחים]]. האוכריסטיה היא [[סקרמנט|מעשה הפולחן המרכזי]] והחשוב ביותר בנצרות, והיא מציינת את [[צליבת ישו|קורבנו של ישו על הצלב]], המכפר על חטאי האנושות. האוכריסטיה נערכת ברוב מוחלט של זרמי הנצרות. היא המוקד של ה[[מיסה]] בכנסייה ה[[קתולי]]ת ושל [[הליטורגיה הקדושה]] ב[[נצרות אורתודוקסית|כנסיות האורתודוקסיות]], ושל טקסים ותפילות נוספים בכנסיות אחרות. היא מכונה בין היתר "הקרבן הקדוש" בכנסיות דוברות-הארמית, "סעודת האדון" בזרמים [[פרוטסטנטי]]ים, "האחדות הקדושה" בקרב קתולים ועוד.

בשל המעמד המרכזי שלה, האוכריסטיה הייתה מושא למחלוקות קשות, בייחוד בתקופת [[הרפורמציה]]. במאה ה-12 לערך, חדלה הכנסייה הקתולית (ללא החלטה רשמית, אך התמורה התפשטה במהרה ובאופן גורף) לאפשר לקהל לשתות מן היין, ורק הכומר לגם ממנו. הדבר נומק בדרך כלל בכך שאין זה יאה ש"דמו של ישו יטפטף מזקניהם". הדרישה לקבל יין עם הלחם, או "קומוניון משני הסוגים", הפכה לקריאת הקרב של ה[[הוסיטים]], ושל הפרוטסטנטים בכלל אחריהם. פולמוס חריף ועמוק יותר נסוב על מהות האוכריסטיה. הראייה התאולוגית הקלאסית של הטקס היא שהיין והלחם הופכים לדמו ולבשרו של ישו בפועל ממש, באופן נסי, ועל המאמינים לאכול אותם כדי לקחת חלק בקורבנו ולזכות בטובין הרוחניים שהוא מעניק. הבנה זו נשענת על דברי ישו ב{{ה|בשורה על פי מתי}} "קְחוּ וְאִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי... שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם׃ כִּי זֶה הוּא דָּמִי" המוזכרים בניסוח דומה מאוד גם במרקוס, לוקס והאיגרת השנייה אל הקורינתים. הכנסייה הקתולית הגדירה תמורה זו במושג [[טרנסובסטנציאציה]], והניסוח התאולוגי הרשמי הוא שמהותם הפשוטה של היין והלחם אובדת במהלך השינוי. הכנסיות המזרחיות נמנעו בדרך כלל מלדון בדקויות של האופן בו מתרחשת התמורה, אם כי השקפתן זהה. במאה ה-16, ה[[לותרני]]ם סירבו לקבל שהלחם והיין נעשים בשר ודם ממש, אך התעקשו כי ישו נוכח בטקס באופן ממשי ומהותו מצויה שם לצד זו של העצמים המקודשים. ה[[צווינגלי]]אנים סירבו להאמין בנוכחות ממשית כזו, והגדירו את האוכריסטיה כטקס קדוש ביותר אך סמלי בלבד, המהווה זיכרון ולא השתתפות בקורבן. בעמדת הביניים, ה[[קלוויניסט]]ים סברו שישו נוכח באמת אם כי רק באורח רוחני ולא גשמי. זרמי שוליים מעטים, בעיקר ה[[קווייקרים]], לא מקיימים את האוכריסטיה.