מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה – הבדלי גרסאות

בהדרגה נבנה אוסף שהקיף מגוון רחב מאוד של ציירים ישראליים: [[אריה לובין]], [[יוסל ברגנר]], [[צבי מאירוביץ]]; [[אבשלום עוקשי]] ; [[אריה אלואיל]]; שמואל טפלר; [[משה רוזנטליס]]; שמואל בונה; [[פנחס ליטבינובסקי]]; [[מנחם שמי]]. אוסף התמונות של בר-דוד כיסה כל פיסת קיר שבבית. תמונות נערמו זו על זו וזו לצד זו בכל פינה. תמונתו הגדולה של יענקל אדלר ניצבה בחדר המרכזי. על טובה אשתו מספר בר-דוד: "אשתי הייתה שותפה, באין ברירה. היה לה חוש להכיר מה שטוב ומה שרע, בלי לדעת מדוע. הייתה שמחה שקבלתי משהו. אבל עוד פעם ועוד פעם?! מכרים היו אומרים לה: 'איך את יכולה אחרי שנים לסבול?' [ותשובתה]: 'אם רוצים לחיות עם מישהו יחד, צריך לוותר ולהסכים גם לדברים שלא לרוחך'... היא הייתה מתלהבת מתמונות ואהבה פורצלן וכסף". חיי המשפחה היו צנועים מאוד. "לא בזבזנו את הכסף. גם אשתי עבדה. שמרנו על רמה מסוימת. המשכורת בכל זאת עלתה קצת [עם השנים] ולא קנינו דירות ולא מגרש, אלא עוד פעם ספר, גרפיקה. היינו מקבלים לפעמים לחגים עוד איזו חצי משכורת אז הכסף הלך תמיד בכיוון הזה. עברנו לשלושה חדרים והיו אז משכירים חדר לרווקים כך זה היה מקובל בתקופה הזאת. והדודים באמריקה שלחו מדי פעם כסף לחגים."

 

 

אחרי מותה של טובה ב-1974, גמלה בלבו של משה בר-דוד ההחלטה להעביר את האוסף שלו לקיבוץ ברעם ולהנציח שם את קהילת בז'ז'ני שנכחדה בשואה. לאחר ויכוחים ודיונים רבים בקיבוץ, הוסכם בסופו של דבר להקדיש מבנה שהתפנה לאוסף בר-דוד. הארכיטקט מנחם כ"ץ, קרוב משפחתו של משה בר-דוד, יליד בז'ז'ני אף הוא וניצול השואה, תכנן בהתנדבות את התאמת המבנה למוזיאון - לאוסף בר-דוד ולזכר יהדות בז'ז'ני. עבודות ההרחבה והשינויים הושלמו תוך זמן קצר ומוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה על שמם של טובה ומשה בר-דוד נחנך בחג החנוכה 1981, בטקס פתיחה גדול ובמעמד אמנים ואנשי תרבות רבים. במוזיאון קיר מיוחד עם לוח זיכרון לקהילת בז'ז'ני ולקדושיה. במהלך השנים, עם צמיחת המוזיאון, המקום היה צר מלהציג את עושרו של אוסף בר-דוד לצד פריטים חדשים שהתווספו, והוחלט לבנות גלריה בקומה שנייה, המשמשת לתערוכות מתחלפות של אמנות ישראלית עכשווית. משה בר-דוד לא זכה לראות את השלמת עבודות ההרחבה. הוא נפטר ב-1989 ונטמן ליד אשתו טובה בקיבוץ ברעם, אך העשרת האוסף ופיתוח המוזיאון ממשיכים את רוחו. יש חשיבות ציבורית בהכרתם של אוספים ותיעודם לפי העניין ובמקרים נבחרים בשימורם לרווחת הציבור גם אחרי לכתו של האספן. אוספיו של משה בר-דוד אכן זכו לכך.