ביטוח – הבדלי גרסאות

:'''שיטת התיערוף הדיפרנציאלית-''' הסכום הנגבה מכל לקוח מותאם לרמת הסיכון בו הוא נמצא -תוך קטרוג הלקוח לקבוצת סיכון מסוימת. את רמת הסיכון ותיעדוף הלקוח על ידי בתי עסק, ניתן לקבוע לפי משתנים שונים, כמו: מין, גיל, השכלה, מקום מגורים, גובה הכנסה, מצב בריאותי, דירוג הלקוח לפי נתוני [[בנק ישראל]], ועוד.{{הערה|שם=Bailey|Bailey, R.A. (1963). Insurance rates with minimum bias. Proc. CAS, 4-11.}} לפי משתנים אלו הבנקים גם מדרגים את הלקוח וקובעים אילו תנאים לתת להם במשכנתאות ובהלוואות.

 

 

בקביעת מחירים יש צורך להתמודד ולהתייחס לסוגים ומידות שונות של סיכונים. סיכונים הכוללים קצבים שונים [[תורת הקבוצות|לכל קבוצה]], כשכל קבוצה בפני עצמה אינה מספקת את הנפח והאמינות המספקת לאפשרויות ההפסד והרווח. שכן לעיתים גם קבוצות מסוימות ניתנות לחלוקה נוספת לפי תתי קבוצות, בהן לכל קבוצה יש שוני משמעותי מיתר תתי הקבוצות. הפתרון המעשי ביותר - הוא לקבוע שערים מותאמים לכל קבוצה תוך הפעלת שיקול דעת, כשלחלק שיעור גבוה יותר, ולאחרים נמוך יותר בצורה אחידה ומדורגת. זאת תוך סיכמתם לסכום הרווח הכולל הרצוי על ידי הפירמה. במקום להתאים את כלל דמי הביטוח באופן זהה לכלל המבוטחים, ניתן לבצע התאמה מובנית לכל סוג של תת-קבוצה. כשלעיתים ניתן לאחד מספר תתי קבוצות לקבוצה אחת - זאת במקרה ושיעור דמי הביטוח שנקבעו עבור הקבוצות המדוברות זהה. טקטיקה זו עדיפה על פני קביעת שיעור זהה לכלל המבוטחים לפי שיטת התיערוף הקבועה. אך יהיה ניתן להשתמש בה רק במקרה ויש מספיק מידע אמין שעליו יהיה ניתן להסתמך בקשר לכל קבוצה. בשיטת התמחור הדיפרנציאלית ניתן לקבוע את גובה התעריף שיגבה מכל קבוצה, בכפל לפי אחוזונים או מספרים קבועים. לאור כך שבקביעת שערים קבועים אך עם ריבוי המשתנים כל שינוי קטן יכול ליצור שינוי גדול בגובה גביית דמי הביטוח, וסך הגבייה יכול להשתנות משמעותית; עדיף לשלב בין שיטת האחוזונים והמספרים הקבועים ולקבוע את שערי התמחור לפי אחוזים שישתנו לפי משתנים אך גם בשילוב ממשים קבועים.{{הערה|שם=Bailey}}