נציבות פניות ילדים ונוער בהשמה חוץ ביתית – הבדלי גרסאות

מדי שנה, הנציבות מפרסמת דו"ח המכיל נתונים סטטיסטיים ותובנות העולות מכלל הפניות ומדווחת לוועדתל[[ועדת העבודה, הרווחה והבריאות|וועדת העבודה והרווחה]] בכנסת על פעילותה{{הערה|[https://www.gov.il/BlobFolder/unit/molsa-children-complaint-commission/he/Documents_ChildComplaintsCommission_Report%20of%20the%20Ombudsman%20for%20Complaints%20and%20Complaints%20of%20Children%20and%20Youth.pdf דו"ח נציבות פניות ילדים לשנת 2018]|כיוון=ימין}}.

רשאי להגיש תלונה מי שטרם מלאו לו 18 שנים או שטרם מלאו לו 20 שנים והוא לומד במוסד חינוכי כהגדרתו בסעיף 252(ג1) ל[[חוק הביטוח הלאומי]], בתוכנית לימודים בהיקף של 20 שעות לפחות ושולב במשפחה אומנת או בכל מסגרת חוץ ביתית אחרת כגון פנימייה או [[הוסטל (מגורים נתמכים)|הוסטל]]. כמו כן, ילד עם [[מוגבלות]] עד גיל 21 ששולב במשפחה אומנת או בכל מסגרת חוץ-ביתית אחרת, או מי שטרם מלאו לו 21 שנים והוא שוהה באומנה לאחר [[אשפוז]] או כתחליף לאשפוז או זקוק ל[[טיפול תרופתי]] מיוחד או למעקב רפואי מיוחד, רשאי להגיש תלונה.

עוד בשנות השבעים של המאה העשרים, הוקם בשוודיה לראשונה מוסד האומבודסמן לילדים הראשון על ידי [[המגזר השלישי|ארגון חוץ ממשלתי]] ( NGO ), אולם נציבות פניות הילדים הראשונה שהוקמה בחקיקה הייתה בנורווגיה בשנת 1981{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Miljeteig, P|שם=Children's Ombudsman: Save the Children Norway's Experiences with Supporting and Cooperation with Independent Institutions Protecting Children's Rights:|כתב עת=Vol. 1. Oslo: Save the Children Norway}}}}. בעקבות המדינות הסקנדינביות, ועדת האו"ם לזכויות הילד החלה לקדם הקמה של מוסדות מסוג זה, והחל מ-1990, האיחוד האירופי דחף גם הוא לפיתוח הקמתם של מוסדות עצמאיים לזכויות הילדים, ובכללם נציבויות לפניות ילדים{{הערה|{{צ-מאמר|מחבר=Reif, L. C|שם=The ombudsman, good governance, and the international human rights system|כתב עת=}}}} .

על אף שבמדינות רבות קיימות נציבויות, ישנם הבדלים במבניהן ובאופן פעולתן{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=Musinguzi, P|שם=You have to talk to those who were there…” Promoting children’s participation: a case of expert meetings and groups within the ombudsman in Norway|מקום הוצאה=|מו"ל=|שנת הוצאה=2015}}}}. הדרך ליצירתו של כל מוסד היא ייחודית ונתונה בתוך ההקשר החברתי, הפוליטי, הכלכלי והמוסדי של המדינה שבה הוא הוקם. כך, למשל, ישנם גופים שהוקמו בתגובה לכישלונות טראגיים להגן על ילדים מפני התעללות. אחרים צמחו במסגרת רפורמה ממשלתית רחבה יותר, בתקופה של מעבר פוליטי או בעקבות תהפוכות חברתיות. בארצות מזרח אירופה, לדוגמה, המעבר משלטון קומוניסטי לדמוקרטיל[[דמוקרטיה|דמוקרטי]] האיץ פיתוח של מוסדות לזכויות אדם, ובכללם מוסדות לזכויות ילדים. החל מאמצע שנות ה-2000 החלו גם מדינות באפריקה ובאסיה להקים נציבויות במסגרת המאמצים לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים{{הערה|שם=הערה מספר 26265483:0|Sedletzki, V., & UNICEF. (2013). ''Championing Children's Rights: A global study of independent human rights institutions for children''. UNICEF Office of Research-Innocentin.}}. אלה הוקמו, בדרך כלל, במסגרת ועדות זכויות אדם ומשרדי נציב תלונות הציבור ולא כגופים עצמאיים. במדינות פדרליות כמו אוסטרליה, אוסטריה, קנדה, הודו, ואיטליה הוקמו המוסדות לעיתים קרובות בכמה מדינות או מחוזות, ורק לאחר מכן אומצו באופן פרוגרסיבי על ידי הישויות המאוחדות{{הערה|שם=הערה מספר 26265483:0}}. כמו כן, במדינות רבות הוקמו הנציבויות על ידי גורמים פרטיים (כגון [[עמותה|עמותות]] העוסקות בזכויות ילדים) ורק לאחר מכן על ידי גורמים ממשלתיים{{הערה|Melton, G. B. (1991). Lessons from Norway: The children's ombudsman as a voice for children. ''Case W. Res. J. Int'l L.'', ''23'', 197-254.|כיוון=שמאל}} .