ויקיפדיה

מהומות סטונוול – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
עריכה והגהה
תגיות: nowiki עריכה חזותית עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד
אין תקציר עריכה
שורה 4:
בשנות החמישים והשישים עמדו הומואים אמריקאים בפני מערכת משפט אנטי-הומוסקסואלית. קבוצות הומוסקסואליות מוקדמות בארצות הברית החלו להיאבק לקבלת הומוסקסואלים בחברה והעדיפו חינוך לא-עימותי עבור הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד. השנים האחרונות של שנות השישים היו עם זאת שנויות במחלוקת, מכיוון שתנועות חברתיות ופוליטיות רבות פעלו בהן, כגון [[התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח]], [[ילדי הפרחים|התרבות הנגדית של שנות השישים]] והתנועה נגד [[מלחמת וייטנאם]]. השפעות אלה, יחד עם הסביבה ה[[פרוגרסיביזם|מתקדמת]] של שכונת גריניץ' וילג', שימשו כ[[זרז]]ים לפרעות סטונוול.
 
מעט מאוד מקומות עבודה קיבלו בברכה הומוסקסואלים בשנות החמישים והשישים. מי שכן עשו זאת היו לעיתים קרובות ברים הומוסקסואליים, שבשל אופיים הבלתי חוקי נוהלו על ידי קבוצות פשע מאורגנות; בעלי הברים ובמנהלים היו לעיתים רחוקות הומוסקסואלים בעצמם. גם סטונוול אין היה בבעלות [[המאפיה האמריקאית]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.pbs.org/wgbh/americanexperience/features/stonewall-why-did-mafia-own-bar/|כותרת=Why Did the Mafia Own the Bar? {{!}} American Experience {{!}} PBS|אתר=www.pbs.org|שפה=en|תאריך_וידוא=2021-06-19}}</ref> למרות שפשיטות המשטרה על ברים הומוסקסואליים היו שגרתיות בשנות השישים, השוטרים איבדו במהירות את השליטה במצב בבר סטונוול אין ב-28 ביוני. המתיחות בין משטרת ניו יורק לתושבים הומוסקסואליים בגריניץ' וילג' פרצה למחאות נוספות בערב למחרת ושוב מספר לילות יותר מאוחר. בתוך שבועות התארגנו תושבי השכונה בקבוצות פעילים בכדיכדי לרכז מאמצים בהקמת מקומות בילוי להומוסקסואלים ולסביות שיהיו פתוחים לגבי נטייתם המינית מבלי חשש שיעצרו אותם על כך.
 
גם לאחר פרעות סטונוול, גברים הומוסקסואלים ולסביות בניו יורק התמודדו עם מכשולים מגדריים, גזעיים ומעמדיים בהפיכתם לקהילה מגובשת. בתוך חצי שנה הוקמו שני ארגונים של פעילים הומואים בניו יורק, שהתרכזו בטקטיקות עימותיות, ושלושה עיתונים הוקמו כדי לקדם זכויות לגברים הומוסקסואליים ולסביות. שנה לאחר המרד, לציון יום השנה ב-28 ביוני 1970, התקיימו צעדות הגאווה הראשונות בניו יורק, [[לוס אנג'לס]] ו[[סן פרנסיסקו]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20141022032242/http://www.sfpride.org/heritage/1970.html|כותרת=SF Pride {{!}} Heritage {{!}} 1970 Christopher Street Liberation Day Gay-In, San Francisco|אתר=web.archive.org|תאריך=2014-10-22|תאריך_וידוא=2021-06-19}}</ref> יום השנה להתפרעויות הונצח גם ב[[שיקגו]] וצעדות דומות נערכו בערים נוספות. תוך מספר שנים, נוסדו ארגוני זכויות הומוסקסואלים רבים ברחבי ארצות הברית והעולם. בשנת 2016 הוקמה האנדרטה הלאומית של סטונוול.
שורה 24:
}}
 
לאורך כל שנות החמישים והשישים, לשכת החקירות הפדרלית של ארצות הברית ([[FBI]]) ומחלקות המשטרה ערכו רשימות של הומוסקסואלים ידועים ומפעלים וחברים המועדפים עליהם לצד [[שירות הדואר של ארצות הברית]] אשר עקב אחר כתובות בהן נשלח חומרים הומוסקסואליים. ממשלות מדינות ומדינות מקומיות הלכו בעקבותיה, ברים עם בעלים הומואים ולסביות הושבתו ולקוחותיהם נעצרו ונחשפו בעיתונים. ערים ביצעו "טיטוי" בכדיכדי להיפטר משכונות, פארקים, ברים וחופים של הומוסקסואליים, הם הוציאו מחוץ לחוק את לבישת בגדי המגדר ההפוך ([[קרוס-דרסינג]]) ואוניברסיטאות גירשו מדריכים החשודים בהיותם הומואים. בנוסף לחוסר היכולת של עובדי המדינה ואנשי הציבור להזדהות כהומוסקסואלים או לתמוך ביחס הוגן כלפיהם, לא יכלו גם אנשי תקשורת, תיאטרון וקולנוע להזדהות או למחות כנגד היחס ההומופובי, על מנת שלא יוכנסו ל[[הרשימה השחורה של הוליווד|רשימה השחורה של הוליווד]].{{הערה|1=
Nicholas C. Edsall, '''Toward Stonewall: Homosexuality and Society in the Modern Western World'''. Charlottesville: University of Virginia Press, 2003. xiv, 377 pp
}}
שורה 34:
[[קובץ:Del Martin and Phyllis Lyon kiss.jpg|ממוזער|250px|חתונתן של בנות הזוג פיליס ליון ודל מרטין מייסדות הארגון "[[בנותיה של ביליטיס]]", [[2004]]]]
[[קובץ:Mattachine.jpg|ממוזער|250px|חברי אגודת [[אגודת מאטאשין]] בצילום קבוצתי]]
בתגובה למגמה זו, שני ארגונים התגבשו באופן עצמאי זה לזה בכדיכדי לקדם את עניינם של גברים הומוסקסואלים ולסביות ולספק הזדמנויות חברתיות בהן יוכלו להתרועע ללא חשש שייעצרו. הומוסקסואלים באזור לוס אנג'לס הקימו את [[אגודת מאטאשין]] בשנת 1950, בביתו של הפעיל לזכויות להט"ב וילדים הקומוניסטי, [[הארי היי]]. מטרותיהם היו לאחד הומוסקסואלים, לחנכם, לספק מנהיגות ולסייע ל-"סטיותיהן המיניות" בבעיות משפטיות. בהתמודדות עצומה עם גישתם הרדיקלית, בשנת 1953 העבירה מאטאשין את התמקדותם בהתבוללות ומכובדות. הם נימקו כי ישנו יותר דעת הציבור לגבי הומוסקסואליות על ידי הוכחתם של גברים הומוסקסואלים ולסביות כי הם אנשים [[נורמליות|נורמליים]] ולא שונים מהטרוסקסואלים. זמן קצר לאחר מכן נפגשו מספר נשים בסן פרנסיסקו בחדרי המגורים שלהן כבדי להקים את הארגון [[בנותיה של ביליטיס|הבנות של ביליטיס]] עבור לסביות. אף על פי ששמונה הנשים שיצרו את הארגון התחברו יחד בכדיכדי שיהיה להן מקום בטוח לרקוד, ככל שהארגון גדל, הן פיתחו מטרות דומות לאגודת מטאצ'ין ודחקו בחברותיהן להיטמע בחברה הכללית.
 
אחד האתגרים הראשונים לדיכוי השלטון הגיע בשנת 1953. ארגון זכויות להט"ב בשם "[[.ONE, Inc (ארגון להט"ב)|.ONE, Inc]]" פרסם כתב עת בשם "ONE". שירות הדואר האמריקני סירב לשלוח את גיליון אוגוסט שלו, שעניינו הומוסקסואלים בנישואים כגון זוגות הטרוסקסואלים, בטענה שהחומר היה "מגונה" אף על פי שהיה מכוסה בעטיפת נייר חום. המקרה עבר לבסוף ל[[בית המשפט העליון של ארצות הברית|בית המשפט העליון]], שפסק בשנת 1958 כי הארגון יכול לשלוח את חומריו באמצעות שירות הדואר.
שורה 51:
 
בשכונות במנהטן ב[[גריניץ' וילג']] וב[[הארלם]] היו אוכלוסיות הומוסקסואליות ולסביות נכבדות לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]], כאשר אנשים ששירתו בצבא ניצלו את ההזדמנות להתיישב בערים גדולות יותר. המובלעות של גברים הומוסקסואליים ולסביות, שתוארו בסיפור בעיתון כ-"נשים קצרות שיער וגברים ארוכי שיער", פיתחו [[תת-תרבות]] מובהקת במהלך שני העשורים הבאים. איסור הועיל בשוגג למפעלים הומוסקסואליים, שכן שתיית אלכוהול נדחקה מתחת לרדאר יחד עם התנהגויות אחרות שנחשבו "לא מוסריות". העיר ניו יורק העבירה חוקים נגד הומוסקסואליות בעסקים ציבוריים ופרטיים, אך מכיוון שהאלכוהול היה מבוקש מאוד, הדיבור המדויק ומוסדות השתייה המאולתרים היו כה רבים וזמניים שהרשויות לא הצליחו לפשוט על כולם. עם זאת, פשיטות המשטרה נמשכו, וכתוצאה מכך נסגרו מפעלים [[אייקון פופ|איקוניים]] כגון ה-"Eve's Hangout" בשנת 1926.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.atlasobscura.com/articles/what-was-first-gay-bar|הכותב=Reina Gattuso|כותרת=The Founder of America's Earliest Lesbian Bar Was Deported for Obscenity|אתר=Atlas Obscura|תאריך=2019-09-03|שפה=en|תאריך_וידוא=2021-06-19}}</ref>[[קובץ:Allen Ginsberg und Peter Orlowski ArM.jpg|ממוזער|250px|המשורר היהודי-אמריקאי [[אלן גינסברג]] (שמאל) היווה פתיחות חסרת תקדים לגבי הומוסקסואליות בכתיבתו בתקופת [[דור הביט]] ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות החמישים]]]]הדיכוי החברתי של שנות החמישים הביא למהפכה תרבותית בגריניץ' וילג'. קבוצה של משוררים, שלימים נקראו משוררי הביט, כתבה על הרעות של הארגון החברתי באותה תקופה, מהללת אנרכיה, סמים והנאות נהנתניות על רקע התאמה חברתית ללא עוררין, צרכנות וחשיבה סגורה. מתוכם, אלן גינסברג ו[[ויליאם ס. בורוז]] - תושבי גריניץ' וילג' אשר כתבו בישירות וכנות על הומוסקסואליות. כתביהם משכו אנשים ליברליים אוהדים, כמו גם הומוסקסואלים המחפשים קהילה להשתייך אלייה.
בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, מסע לפטר את העיר ניו יורק מברים הומוסקסואליים היה בתוקף מלא בפקודת ראש העיר [[רוברט פ. וגנר הבן]], שהיה מוטרד מתדמיתה של העיר לקראת היריד העולמי ב-1964. העירייה ביטלה את רישיונות המשקאות החריפים של הסורגים ושוטרים סמויים פעלו בכדיכדי לכבוש כמה שיותר גברים הומוסקסואלים. המכלאה כללה בדרך כלל קצין סמוי שמצא אדם בבר או בגן ציבורי, ועסק איתו בשיח [[פלירט]]. אם השיחה פנתה לעבר האפשרות שהם יעזבו יחד - או שהקצין קנה לאיש משקה - הוא נעצר על [[שידול]]. סיפור אחד ב[[ניו יורק פוסט]] תיאר מעצר בחדר הלבשה בחדר כושר, שם תפס הקצין את [[מפשעה|מפשעתו]], נאנח ואיש בסביבה אשר שאל אותו אם הוא בסדר - נעצר. באותה תקופה עורכי הדין מעטים היו שיגנו על תיקים לא רצויים כמו אלה וחלק מאותם עורכי דין החזירו את שכר טרחתם לקצין המעצר.
 
אגודת מטאצ'ין הצליחה לגרום לראש העיר שנבחר לאחרונה [[ג'ון לינדזי]] לסיים את מסע לכידת המשטרה בעיר ניו יורק אשר בזמן פרוץ המהומות הייתה העיר נתונה במהלכו של מסע בחירות לראשות העירייה. ג'ון לינדזי, [[ראש עיריית ניו-יורק|ראש העיר]] המכהן, הפסיד בבחירות המוקדמות במפלגתו ויצא בקריאה לנקות את העיר מברים, ובמיוחד כאלו מסוגו של "סטונוול אין" שפעל ללא רישיון למכירת משקאות, כלל גברברי גו-גו לבושים בלבוש מינימלי, ולטענת המשטרה היה בעל קשרים ל[[פשע מאורגן|פשע המאורגן]]. אף כי לא היו חוקים האוסרים לשירות הומוסקסואלים, בתי המשפט איפשרו את שיקול הדעת באישור וביטול רישיונות משקאות חריפים לעסקים שעלולים להפוך ל-"פרועים".<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.pbs.org/wgbh/americanexperience/features/stonewall-why-did-mafia-own-bar/|כותרת=Why Did the Mafia Own the Bar? {{!}} American Experience {{!}} PBS|אתר=www.pbs.org|שפה=en|תאריך_וידוא=2021-06-19}}</ref> למרות האוכלוסייה הגבוהה של גברים הומוסקסואלים ולסביות שקראו לגריניץ' וילג' כביתם, היו מעט מאוד מקומות מלבד ברים, שם הם הצליחו להתכנס בגלוי מבלי שהוטרדו או נעצרו. בשנת 1966 התקיים האגודת מטאצ'י "בניו יורק "לגימה" בבר בגריניץ' וילג' בשם "ג'וליוס", בו השתתפו גברים הומוסקסואליים, בכדיכדי להמחיש את האפליה בפניה עומדיה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.villagevoice.com/2008/06/17/before-stonewall/|כותרת=Before Stonewall|אתר=The Village Voice|תאריך=2008-06-17|תאריך_וידוא=2021-06-19}}</ref>
 
=== סטונוול אין ===
שורה 59:
[[קובץ:NYers celebrate historic vote for gay marriage.webm|ממוזער|250px|עצרת פומבית מול פונדק סטונוול שחגגה את העברת חוק לגליזציית נישואים חד מיניים ב[[ניו יורק (מדינה)|מדינת ניו יורק]] דקות קודם לכן, [[יוני]] [[2011]]]]
[[קובץ:The Plaque at Stonewall Inn.jpg|ממוזער|250px|לוח הנצחת בר סטנוול אין כאתר היסטורי, [[2016]]]]
המבקרים בפונדק סטונוול בשנת 1969 התקבלו על ידי סדרן שבדק אותם דרך עינית בדלת. גיל השתייה החוקי היה 18 וכדי להימנע משירות לא חוקי של שוטרים סמויים (שנקראו "לילי חוק", "אליס בלו שמלה" או "תג בטי"), על העומד בכניסה חובה להכיר את המבקרים. דמי הכניסה בסופי שבוע היו 3 דולר, עבורם קיבל הלקוח שני כרטיסים שניתן היה להחליף בשני בקבוקי שתייה. פטרונים נדרשו לחתום את שמם בספר כדי להוכיח שהבר הוא "מועדון בקבוקים" פרטי, אך לעיתים נדירות הם חתמו על שמם האמיתי. בסטונוול היו שתי רחבות ריקודים. הפנים נצבע בשחור והפך אותו לחושך מאוד בפנים, עם אורות ג'ל פועמים או אורות שחורים. אם הבחינו במשטרה, נדלקו אורות לבנים רגילים, אשר סימנו שכולם חייבים להפסיק לרקוד או לגעת אחד בשני. בחלק האחורי של הבר היה חדר קטן יותר שאותו פקדו "מלכות" זה היה אחד משני הסורגים שאליהם יכלו ללכת גברים שהתאפרו וצבעו את שיערם (אם כי היו לבושים בבגדי גברים). הלקוחות היו "98 אחוז גברים" אך לעיתים כמה לסביות הגיעו לבר. גברים מתבגרים צעירים יותר אשר הוגדרו כ[[חסר בית|חסרי בית]], שישנו בפארק כריסטופר הסמוך, היו מנסים להיכנס לבר בכדיכדי שהלקוחות יקנו להם משקאות. גיל הלקוחות נע בין בני העשרה העליונים לתחילת שנות השלושים והתמהיל הגזעי הופץ באופן שווה בקרב פטרונים לבנים, שחורים ו[[היספנים]]. בגלל שילוב האנשים השווה שלו, מיקומו ומשיכת הריקודים, פונדק סטונוול היה ידוע בעיני רבים כ-"בר ההומואים בעיר".
 
פשיטות משטרה על ברים הומוסקסואליים היו תכופות, והתרחשו בממוצע אחת לחודש לכל בר. סורגים רבים החזיקו משקאות מיותרים בלוח סודי שמאחורי הבר, או במכונית במורד הרחוב, כדי להקל על חידוש העסקים במהירות האפשרית אם נתפס אלכוהול. הנהלת עורכי הדין ידעה בדרך כלל על פשיטות מראש, ופשיטות התרחשו מספיק מוקדם בערב כדי שהעסק יוכל להתחיל לאחר סיום המשטרה. במהלך פשיטה אופיינית, האורות נדלקו והלקוחות עמדו בשורה ובדקו את תעודות הזהות שלהם. אלה ללא זיהוי או לבושים באופן מלא נעצרו. אחרים הורשו לעזוב. חלק מהגברים, כולל אלה שנגררו, השתמשו בכרטיסי הגיוס שלהם כזיהוי. נשים נדרשו ללבוש שלושה בגדים נשיים והיו נעצרות אם יימצאו שאינן לובשות אותן. בדרך כלל נעצרו גם עובדים והנהלת הברים. התקופה שמיד לפני 28 ביוני 1969, התאפיינה בפשיטות תכופות של סורגים מקומיים - כולל פשיטה על פונדק סטונוול ביום שלישי לפני ההתפרעויות - וסגירת "Checkerboard", "Tele-Star", ושני מועדונים נוספים בגריניץ' וילג'.<ref>{{Cite news|title=4 POLICEMEN HURT IN 'VILLAGE' RAID; Melee Near Sheridan Square Follows Action at Bar|url=https://www.nytimes.com/1969/06/29/archives/4-policemen-hurt-in-village-raid-melee-near-sheridan-square-follows.html|newspaper=The New York Times|date=1969-06-29|access-date=2021-06-19|issn=0362-4331|language=en-US}}</ref>
שורה 68:
=== פשיטת המשטרה ===
[[קובץ:Layout of the Stonewall Inn 1969-en.svg|ממוזער|250px|תיאור חדרי פונדק סטונוול מבפנים, [[1969]]]]
שתי שוטרות סמויות ושני שוטרים סמויים נכנסו לבר מוקדם באותו הערב בכדיכדי לאסוף ראיות חזותיות, כאשר "חוליית המוסר הציבורי" המתינה בחוץ לאות. לאחר שהיו מוכנים, הקצינים הסמויים קראו לגיבוי מהמתחם השישי באמצעות טלפון התשלום של הבר.
 
בשעה 01:20 ביום שבת, 28 ביוני 1969, הגיעו ארבעה שוטרים בבגדים פשוטים בחליפות כהות, שני שוטרי סיור במדים, הבלש צ'ארלס סמית', וסגן המפקח סימור אורן, לדלתות הכפולות של פונדק סטונוול והודיעו "משטרה! אנחנו לוקחים את המקום!" המוזיקה כובתה והאורות הראשיים נדלקו. בערך כ-205 איש היו בבר באותו הלילה. פטרונים שמעולם לא חוו פשיטת משטרה היו מבולבלים. כמה שהבינו מה קורה החלו לרוץ אחר דלתות וחלונות בשירותים, אך המשטרה חסמה את הדלתות. מייקל פאדר, אשר נכח בפשיטה אמר כי,
{{ציטוט|תוכן="הדברים קרו כל כך מהר שדי נתפסת בלי לדעת. פתאום היו שם שוטרים ונאמר לנו שכולם יעמדו בתורים ושהזיהוי שלנו יהיה מוכן".}}
הפשיטה לא התנהלה כמתוכנן. ההליך הסטנדרטי היה לסדר את הפטרונים, לבדוק את זיהוים ולגרום לשוטרות לקחת לקוחות הלבושים במגדר ההפוך לשירותים בכדיכדי לאמת את מינם, ומעצר כל הנוכחים שנראים כגברים פיזית ולבושים כנשים. אלה שלבשו בגדי נשים באותו הלילה סירבו ללכת עם הקצינים וגברים בתור החלו לסרב להציג את פרטי הזיהוי שלהם. המשטרה החליטה לקחת את כל הנוכחים לתחנת המשטרה, לאחר שהפרידה בין החשודים בחדר בחלק האחורי של הבר. מריה ריטר, שמשפחתה לא ידעה שהיא מזדהה כאישה בהיותה גבר, נזכרה כי, "הפחד הכי גדול שלי היה שאעצר. הפחד השני הכי גדול שלי היה שהתמונה שלי תהיה בעיתון או בדיווח טלוויזיה בשמלה!". גם פטרונים וגם שוטרים נזכרו כי תחושת אי נוחות התפשטה במהירות רבה, שהובתה על ידי שוטרים שהחלו לתקוף חלק מהלסביות על ידי "הרגשת חלקים לא הולמים כראוי" תוך כדי חיפושיהם.
 
המשטרה הייתה אמורה להעביר את האלכוהול של הבר בקרונות סיור. במהלך הפשיטה נתפסו 28 בקבוקי בירה ו-19 בקבוקים של משקאות חריפים, אך עגלות הסיור טרם הגיעו, כך שהפטרונים נדרשו להמתין כרבע שעה. מי שלא נעצר שוחרר מדלת הכניסה, אך הם לא עזבו במהירות כרגיל. במקום זאת הם עצרו בחוץ והמון ברחוב התחיל לגדול ולהתבונן. תוך מספר דקות התאספו בחוץ בין 100 ל-150 איש, חלקם לאחר ששוחררו מתוך הבר, וחלקם לאחר שהבחינו במכוניות המשטרה וההמון. חלק מההמון בחוץ החלו למחוא כפיים ולהצדיע לשוטרים בצורה מוגזמת בהיותם בועטים מבקרים מהבר אל הרחוב.
שורה 99:
 
=== הלילה השני של הפרעות ===
במהלך המצור על סטונוול, קרייג רודוול התקשר לעיתונים [[הניו יורק טיימס|ניו יורק טיימס]], [[ניו יורק פוסט]] ול[[ניו יורק דיילי ניוז|דיילי ניוז]] בכדיכדי לספר להם מה קורה. כל שלושת העיתונים כיסו את המהומות, העיתון היומי הניח סיקור בעמוד הראשון. הידיעה על המהומה התפשטה במהירות ברחבי גריניץ' וילג', מונעת משמועות כי היא אורגנה על ידי ה[[סטודנטים למען חברה דמוקרטית]], [[הפנתרים השחורים (ארצות הברית)|הפנתרים השחורים]], או שהופעלה על ידי "שוטר הומוסקסואלי ששותפו לחדרו הלך לרקוד בסטונוול בניגוד לרצון הקצין". כל היום השבת, ב-28 ביוני, אנשים באו לבהות בפונדק סטונוול השרוף, כתובות [[גרפיטי]] הופיעו על קירות הבר באימרות של "כוח גרור", "הם פלשו לזכויות שלנו", "תומכים בכוח הומוסקסואלי" ו-"אפשרו לגליזציה של ברים הומוסקסואליים ", יחד עם האשמות בגזל השוטרים - ובנוגע למעמד הלשכה - "אנחנו פתוחים".<ref>{{Cite news|title=POLICE AGAIN ROUT 'VILLAGE' YOUTHS; Outbreak by 400 Follows a Near-Riot Over Raid|url=https://www.nytimes.com/1969/06/30/archives/police-again-rout-village-youths-outbreak-by-400-follows-a-nearriot.html|newspaper=The New York Times|date=1969-06-30|access-date=2021-06-19|issn=0362-4331|language=en-US}}</ref>
 
למחרת בלילה, התפרעו שוב סביב רחוב כריסטופר. רבים מאותם אנשים חזרו מהערב הקודם - הוסטלים, צעירי רחוב ו-"מלכות" - אך אליהם הצטרפו גם פרובוקטורים משטרתיים, עוברי אורח סקרנים ואפילו תיירים. עבור רבים ראויה לציון התערוכה הפתאומית של חיבה הומוסקסואלית בפומבי, כפי שתוארה על ידי עד: "מללכת למקומות שבהם היית צריך לדפוק על דלת ולדבר עם מישהו דרך עינית כדי להיכנס. היינו בחוץ. היינו ברחובות".
שורה 139:
בתוך שנתיים מפרעות סטונוול ארגוני זכויות להט"ב החלו להתקיים בכל עיר אמריקאית גדולה, כמו גם ב[[קנדה]], [[אוסטרליה]] ו[[מערב אירופה]].<ref>{{צ-ספר|שם=The rise of a gay and lesbian movement|קישור=http://archive.org/details/riseofgaylesbian00adamrich|מו"ל=Boston : Twayne Publishers|שנת הוצאה=1987|ISBN=978-0-8057-9714-5|מחבר=Barry D. Adam}}</ref> לאנשים שהצטרפו לארגוני אקטיביסטים לאחר המהומות, היה מעט מאוד משותף למעט משיכתם המינית. רבים שהגיעו לפגישות נדהמו ממספר הרב של קיבוץ הומואים במקום אחד. גזע, מעמד, אידאולוגיה ומגדר הפכו למכשולים תכופים בשנים הראשונות שלאחר הפרעות. מכשולים אלו הודגמו במהלך עצרת סטונוול בשנת 1973, רגע אחרי ש[[ברברה גיטינגס]] שיבחה באופן נמרץ את מגוון הקהל, הפעילה הפמיניסטית [[ז'אן אולירי]] מחתה על מה שהיא רואה כ-"לעג של נשים על ידי מתלבשות ו[[דראג קווין|מלכות דראג]]". במהלך נאומה של אולירי, בו טענה כי מלכות דראג לעגו לנשים על ערך בידור ורווח, האקטיביסטיות [[סילביה ריברה]] ו[[לי ברוסטר]] קפצו על הבמה וצעקו "את הולכת לברים בגלל מה שעשו מלכות דראג עשו עבורך ואת אומרת לנו להפסיק להיות אנחנו עצמנו!" גם מלכות הדראג וגם הפמיניסטיות הלסביות שנכחו בעצרת נותרו בתחושת "גועל" מנאומה של אולירי.
 
אולירי פעלה בתחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] להוצאת טרנסג'נדרים מפתרון בעיות של זכויות להט"ב משום שהיא הרגישה כי "קשה מדי להשיג זכויות לטרנסג'נדרים". סילביה ריברה עזבה את ניו יורק באמצע שנות ה-70, ועברה להתגורר בצפון [[ניו יורק (מדינה)|מדינת ניו יורק]],<ref>{{Citation|title=Randy Wicker Interviews Sylvia Rivera on the Pier|url=https://vimeo.com/35975275|date=2012-01-31|accessdate=2021-06-18|last=Tourmaline}}</ref> אך מאוחר יותר חזרה לעיר באמצע שנות התשעים בכדיכדי לסייע למען [[חסר בית|חסרי בית]] בקהילה הגאה.<ref>{{Citation|title=Randy Wicker Interviews Sylvia Rivera on the Pier|url=https://vimeo.com/35975275|date=2012-01-31|accessdate=2021-06-18|last=Tourmaline}}</ref> חילוקי הדעות הראשוניים בין המשתתפים בתנועות, לעומת זאת, התפתחו לעיתים קרובות לאחר הרהור נוסף. במשך השנים הצטערה אולירי על עמדתה כנגד מלכות הדראג שאמרה במהלך נאומה בשנת 1973 באומרה,
{{ציטוט|תוכן="במבט לאחור, אני מוצאת את זה כל כך מביך מכיוון שההשקפות שלי השתנו כל כך הרבה מאז. לעולם לא הייתי נתפסת על קרוס-דרסינג היום. זה היה נורא. איך יכולתי להדיר טרנסווסטיטים ובמקביל לבקר את הפמיניסטיות שעשו כמיטב יכולתן באותם הימים כדי להדיר לסביות?".}}
הצמיחה של ה[[פמיניזם לסבי|פמיניזם הלסבי]] בשנות השבעים של המאה העשרים התנגשה לעיתים כל כך עם תנועת השחרור ההומוסקסואלית, עד שכמה לסביות סירבו לעבוד עם גברים הומוסקסואליים. לסביות רבות מצאו את עמדותיהם של גברים [[פטריארכיה|פטריארכליים]] ו[[שוביניזם|שוביניסטים]] וראו אצל גברים הומואים את אותן תפיסות מוטעות לגבי נשים שראו אצל גברים הטרוסקסואלים. הנושאים החשובים ביותר לגברים הומוסקסואליים - לכידה ושידול ציבורי - לא חולקו על ידי לסביות. בשנת 1977 נערכה עצרת גאווה לסבית כאלטרנטיבה לשיתוף נושאים של גברים הומוסקסואליים. הפעילה הוותיק ברברה גיטינגס בחרה לעבוד בתנועה לזכויות הומואים והסבירה זאת באמורה כי "זה עניין של איפה זה הכי כואב? מבחינתי זה הכי כואב לא בזירה הנשית, אלא בזירה הגאה".
 
לאורך שנות השבעים, לאקטיביזם גאה היו הצלחות משמעותיות. אחד הראשונים והחשובים במהלכו היה ב-"זאפ" במאי 1970 בלוס אנג'לס בכינוס של [[האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה|איגוד הפסיכיאטרים האמריקני]] (APA) בכנס לשינוי התנהגות, במהלך סרט אשר הדגים את השימוש בטיפול ב[[נזעי חשמל]]י בכדיכדי להפחית משיכה חד-מינית, קטעו מוריס קייט והחזית השחרור ההומו-לסבית (GLF) מהקהל את הסרט בקריאות של "עינויים!" ו-"[[ברברים (מונח)|ברבריות]]!". הם השתלטו על המיקרופון במטרה להודיע ​​כי אנשי מקצוע בתחום הרפואה שקבעו טיפול כזה למטופליהם ההומוסקסואליים היו שותפים לעינויים. אף על פי שעזבו במהלך האירוע כ-20 פסיכיאטרים שהשתתפו, "GLF" אשר בילה את השעה במהלך אירוע הזאפ עם הנותרים, ניסה לשכנע אותם שהומוסקסואליים אינם חולי נפש. כאשר האיגוד הזמין פעילים הומוסקסואליים לשוחח עם הקבוצה בשנת 1972, הפעילים הביאו את ג'ון אפרייר, פסיכיאטר הומו שחבש מסכה, מכיוון שהרגיש שפעולתו בסכנה. בדצמבר 1973 בעיקר בגלל מאמציהם של פעילים הומוסקסואליים, הציע האיגוד פה אחד להסיר את ההומוסקסואליות מ[[DSM|המדריך האבחוני והסטטיסטי של הפרעות נפשיות]].
 
גברים הומוסקסואליים ולסביות התכנסו ב[[תנועה שורשית|ארגונים פוליטיים עממיים]] שהגיבו להתנגדות מאורגנת בשנת 1977. קואליציה של שמרנים אנטי-להט"בים בשם "[[הצילו את ילדינו]]" ערכה קמפיין לביטול פקודת זכויות אזרח ב[[מחוז מיאמי-דייד|מחוז דייד]], [[פלורידה]]. הצילו את ילדינו הצליח מספיק בכדיכדי להשפיע על ביטולים דומים במספר ערים אמריקאיות בשנת 1978. עם זאת, באותה שנה הובס קמפיין אנטי-להט"בי ב[[קליפורניה]] בשם "[[יוזמת בריגס]]", שהתכוון לפטר את עובדי בית הספרי ההומוסקסואליים במדינה. התגובה להשפעתם של הצילו את ילדינו וליוזמת בריגס בקהילה הגאה הייתה כה משמעותית עד כי היא כונתה "מהומות סטונוול השנייה" עבור פעילים רבים, וסימנה את התחלתם להשתתפות פוליטית. הצעדה הלאומית שהתקיימה בשנת 1979 בוושינגטון למען זכויות לסביות והומוסקסואלים נקבעה בתאום לחגיגות העשור למהומות סטונוול. ההיסטוריון מרטין דוברמן כתב כי, "העשורים שקדמו לסטונוול... ממשיכים להיחשב בעיני הומוסקסואלים ולסביות כ[[התקופה הנאוליתית|תקופה נאוליתית]] עצומה".
 
=== השפעה והכרה מתמשכת ===
שורה 159:
לצד ציון המאבק לזכויותיהם השוות של הקהילה הגאה בפני החוק, מספר נסיבות נוספות הפכו את הפרעות סטונוול לבלתי נשכחות. מיקום הפשיטה במנהטן התחתית היה גורם אשר היה מול משרדי [[וילג' ווייס]], והרחובות העקומים הצרים העניקו לפורעים יתרון על פני המשטרה. רבים מהמשתתפים ותושבי [[גריניץ' וילג']] היו מעורבים בארגונים פוליטיים שהצליחו למעשה לגייס קהילה הומוסקסואלית גדולה ומגובשת בשבועות ובחודשים שלאחר המרד. פן משמעותי נוסף של פרעות סטונוול היה ביום השחרור של רחוב כריסטופר, שגדל לאירועי הגאווה השנתיים ברחבי העולם לאחר מכן.
 
סטונוול (רשמית סטונוול שוויון בע"מ) היא ארגון צדקה לזכויות לה"ט בממלכה המאוחדת, שנוסד בשנת 1989 ונקרא על שם [[פונדק]] בסטונוול. פרסי סטונוול הם אירוע שנתי שקיימה הצדקה מאז 2006 בכדיכדי להכיר באנשים שהשפיעו על חייהם של לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים בריטים.
[[קובץ:Congregtion-banai-nyc.jpg|ממוזער|250px|בשנת [[1995]] נערך לראשונה "סדר יום ה[[שבת]] של סטונוול" ב[[בית כנסת|בית הכנסת]] "בני ישורון" ב[[ניו יורק]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.jta.org/1999/06/29/lifestyle/behind-the-headlines-gay-jews-recount-dual-struggle-on-anniversary-of-stonewall-riots|כותרת=BEHIND THE HEADLINES Gay Jews recount dual struggle on anniversary of Stonewall Riots|אתר=Jewish Telegraphic Agency|תאריך=1999-06-29|שפה=en-US|תאריך_וידוא=2021-06-18}}</ref>]]
[[קובץ:Plaque Paris Gilbert Baker.jpg|ממוזער|250px|אנדרטת זיכרון לפעיל הלהט"ב [[גילברט בייקר]] בכיכר דה אמוטה-דה-סטונוול ב[[פריז]], [[צרפת]]]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/מהומות_סטונוול"