יהדות איראן – הבדלי גרסאות

{{רן|{{דגל|ישראל||+}} 200,000{{הערה|שם=foxnews.com|1={{cite news| url=http://www.foxnews.com/story/0,2933,207337,00.html {{קישור שבור|1.10.2020}}| work=Fox News | title=Iranian Jews Living in U.S. Have Complex Feelings About Mideast Crisis | date=August 7, 2006}}}}-250,000{{הערה|שם=autogenerated2|1=[http://www.jpost.com/IranianThreat/News/Article.aspx?id=168515 Why are people going to Iran?]|כיוון=שמאל}}

יש המקדימים את הימצאותם של בני ישראל בפרס עוד בראשית המאה השמינית לפנה"ס, בגלות ממלכת ישראל, והגליית [[עשרת השבטים|בני ישראל]] ל[[ח'וראסאן]] בידי [[סנחריב]]. [[כורש]] מלך פרס נתן את ההרשאה לשובם של היהודים מ[[בבל]] ל[[ארץ ישראל]] ולמעשה פתח את תהליך הקמתה המחודשת של הממלכה היהודית ב[[ימי בית שני]]. תולדות יהודי פרס נמתחת על פני רצף בלתי פוסק של מעל 2,500 שנה. כשבישראל עצמה קהילה גדולה של יהודים שעלו מאיראן. [[מגילת אסתר]] ב[[תנ"ך]] מתארת את חיי היהודים בפרס בעת העתיקה תחת שלטון המלך [[אחשוורוש]], וחג הפורים הוא ביטוי לסיפור זה. יש הטוענים כי תושבים איראנים רבים התגיירו לאחר סיפור אסתר ומרדכי, על מנת להתקרב ולמצוא חן בעיני המלך ואשתו. אך מצד שני גם טוענים שאברהם בכלל הגיע מאזור [[מסופוטמיה]], ומשם בכלל התחילה ההיסטוריה היהודית. כשלפי מילון דה-ח'דא המן היה אחיו של [[אברהם]] ונשרף יחד עם האלילים באש.{{הערה|1={{קישור כללי|כותרת=פירוש המילה "המן" לפי מילון דה-ח'דא|כתובת=http://www.vajehyab.com/dehkhoda/هامان}}}}. באיראן על פי המסורת נמצאים [[קבר דניאל הנביא]], [[קבר מרדכי ואסתר|וקברי מרדכי היהודי ואסתר המלכה]]. בעשור השני של המאה ה-21 נותרו באיראן כ-8,000 יהודים.

יהודי פרס שמרו על שפתם היהודית–ארמית גם לאחר הגלות וגם לאורך הכיבושים השונים.{{הערה|ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 12-13.}}. עם זאת השפה הפרסית יהודית זכתה לכינוי "לא תורה".{{הערה|שם=עזריה1}}. היהודים באיראן התפרשו על פני מרחב גאוגרפי רחב והתחלקו לעשרות קהילות שונות. פיזור זה הקשה על יצירת מבנה המאגד ומקשר בין הקהילות. בנוסף, פיזור זה הביא לכך שלא הייתה הנהגה מרכזית ליהודים אלא אוסף של הנהגות מקומיות. בהיעדר הנהגה מרכזית מוסדרת נכנס ארגון [[כל ישראל חברים]] (כי״ח) כמתווך מול מוסדות השלטון וכמגן אל מול התנכלויות מצד האוכלוסייה השיעית במדינה.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=נמרוד זגוגי|שם=איראני הסתם|מו"ל=לא ידוע|שנת הוצאה=2010|עמ=15}}}}.

היהודים חיו עוד מימי קדם במעין גטו "מחנה ישראל" שבו היו להם כל מיני מוסדות יהודיים: בית הכנסת, תלמוד תורה, בית הדין, אולם לשמחות ולהכנסת אורחים. לעיתים נמצאו המוסדות האלה בבניין אחד, ולעיתים תלמוד התורה היה נמצא בביתו של המלמד. השכונה היהודית, ברוב הערים, הייתה סמוכה לבזאר, לכיכר השוק. סמיכות זו נועדה לצורכי הגנה מפני התקהלות האספסוף על הסוחרים וה[[רוכל]]ים היהודים, כדי שיוכלו למצוא מפלט בבתיהם במקרה של תקיפה.{{הערה|שם=הערה מספר 20170308045828:0|{{צ-ספר|מחבר=לוי עזרה|שם=הגות עברית בארצות האיסלאם|מו"ל=ברית עברית עולמית והקונגרס היהודי העולמי|שנת הוצאה=1981}}}}. מבנה הקהילה הפרסית–יהודית הורכבה משילוב של הנהגה חילונית והנהגה דתית. ההנהגה החילונית הורכבה מעשירי הקהילה, שבאחריותם היה לייצג את הקהילה בפני השלטון ועל איסוף המיסים. היהודים שילמו לשלטונות [[מס גולגולת]] ובנוסף הוטלו עליהם מיסים מטעם הקהילה כגון מס שחיטה ומס נישואין.{{הערה|שם=הערה מספר 20170308045828:0}}. בראש הקהילה עמד נשיא השכונה ה"קאתכודה", שנבחר על ידי מועצת זקנים וגבירים. עוזריו כונו "עיני העדה" והיו אחראים על ביצוע ההחלטות, על המוסדות הציבוריים, על החינוך והשחיטה. ההנהגה הדתית הורכבה מרב, מולא, דיין וגבאי. המולא והרב היו אחראים על בקיאות בענייני הלכה ותורה, על הנהגת התפילה והדרשות. הדיין היה אחראי על הרכבת בית הדין ועריכת טקסי הנישואין והגירושין וכן טיפל בסכסוכי אישות ורכוש. הגבאי היה אחראי על גיוס תרומות ועל קופת בית הכנסת, על דרכי ההוראה במוסדות החינוך הדתיים וכן על תמיכה בציבור. לדוגמה, עזר הגבאי לעניים ולמתקשים בהשאת ילדיהם.{{הערה|שם=הערה מספר 20170308045828:0}}. המנהיגות הכפולה אף שימשה אמצעי להגנה מפני מאסר פתאומי של אחד המנהיגים.{{הערה|שם=הערה מספר 20170308045828:0}}.

לפי עדויות וכתבים שונים מ[[המאה ה-19]] ואחריה, יהודי איראן נהגו לארס את בנותיהם כבר בהגיען לגיל עשר לנערים המבוגרים מהן ולעיתים גם כבני שמונה עשרה, בעזרת שדכנית, קרובים ומכרים ולעיתים גם ישירות דרך ההורים. לרוב בנות הקהילה האיראנית קיבלו את החינוך מאם המשפחה, לעיתים בסיוע קרובת משפחה. בנות הקהילה היהודית–איראנית לרוב היו אדוקות ושמרניות יותר בדתן מבני הקהילה, אף על פי שגם אלו נמצאו אדוקים בדתם. לאחר שראו נערים צעירים כבני 13–14 מלווים בנות צעירות כבנות 7–8 לבתי הספר היהודיים וגילו כי האחרונים הם ארוסיהן או חתניהן של הבנות, ביקשו אנשי כי"ח, החל מאמצע המאה ה-19, להעלות את גיל אירוסי בנות הקהילה לחמש-עשרה. דבר זה פגע בפרנסתם של רבני הקהילה, ולאור כך פיצו אנשי כי"ח את רבני הקהילה כספית על הצמצום בפרנסתם. לפי סעדון ולוי, בניגוד לקהילות המוסלמיות האיראניות, בהן היה ניתן למצוא מקרים של נישואים זמניים {{אנ|Nikah mut‘ah}}, מנהג זה לא התקיים בקרב קהילות [[כלימי|יהודי איראן]].{{הערה|שם=עזריה1|עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 73-75.}}. היה נהוג שעניי הקהילה היו מחתנים בינם לבין עצמם את ילדיהם בארוחות. כמו כן, היו חותמים על כתובות של 200–300 [[טומאן]]. רבני הקהילה העשירים ועשירי הקהילה לא הסכימו לתרום לעניי הקהילה, ולעיתים אף העדיפו להינשא למוסלמיות עשירות.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=חיים סעדון|שם=קהילות ישראל במזרח: איראן|מו"ל=יד בן צבי|שנת הוצאה=2006}}}}. לפי שפייזהנדלר בקרב יהודי איראן היו מקרים של עזיבת היהדות ונישואים למוסלמים, והיו גם מקרים של נישואים לנוצריות.{{הערה|שם=עזרא}}. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] חלה עליה ברמת החיים של הקהילה היהודית באיראן, כשרבות מבנות הקהילה התמקצעו בתחומים שונים ובעיקר ברפואה, בהוראה וב[[עסקנות]] ציבורית. ואילו הבנים התמקצעו בתחומי המסחר העצמאי והתעשייה, ובתוך כך בתחומי הבנקאות, צורפות ותכשיטנות, יהלומנות, נפט, מלונאות, נדל"ן וסחר בבדים. מספר חוקים שיעיים הגבילו את היהודים ולכן רוב היהודים שהייתה להם השכלה לא יכלו לעבוד בעבודות טובות יותר. היו מקומות שבהם היהודים היו יכולים לעסוק במסחר בשכונתם בלבד.{{הערה|שם=הערה מספר 20170308045828:0}}.

לקראת סוף [[המאה ה-19]], עם חדירת גופי [[כל ישראל חברים]] לקהילות היהודיות באיראן, נשאו אנשי "כל ישראל חברים" וה[[הג'וינט|ג'וינט]] ברבים ממטלות ניהול הקהילה האיראנית.{{הערה|שם=עזריה1}}.

הבנת הפעילות הכלכלית של יהודי איראן חורגת מנתונים כמותיים ומתיאור עיסוקיהם המקצועיים. ראשית, עיסוקיהם ביטאו את מעמדם החברתי ואת מידת השתלבותם בחברה האיראנית. שנית, פעילותם הכלכלית השליכה על חוסנם של מוסדות הקהילה: קהילות אמידות יכולות היו לממן פעילויות קהילתיות מגוונות. שלישית, מצבם הכלכלי הושפע מהשכלתם. נערים רבים הצטרפו לכוח העבודה המשפחתי והפסיקו ללמוד. ייסוד בתי הספר של "[[כל ישראל חברים]]" פתח בפני הצעירים אפיקים מקצועיים וכלכליים חדשים. השינויים בעיסוקיהם של יהודי איראן חלו בעקבות תהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים. במקומות מסוימים הייתה התמורה מהירה יותר מאשר במקומות אחרים. בפרספקטיבה נראה שהשינוי הכולל בבסיס הכלכלי של יהודי איראן במרוצת 150 השנים האחרונות היה משמעותי, ושיקף את השיפור במצבם הכלכלי שעלה עם השנים ועד לנפילת השאה. מנתונים משנת 1966 חל שיפור מרשים בהרכב המעמדי של הקהילה בשל שני גורמים: (1) עלייתן של השכבות הנחשלות לישראל. (2) השפע הכלכלי הגדול שפקד את טהראן בתקופת השאה. כשהחלוקה המעמדית של יהודי איראן לתקופה זו נחלקה בצורה הבאה: בין 3%-5% עשירים גדולים, בין 8%-10% אמידים, בין 40%-45% מעמד בינוני, בין 30%-35% מעמד של משתכרים ו-5% מעמד של נזקקים לסעד. רבים מיהודי איראן עסקו בתחומי [[מלונאי|המלונאות]], ה[[נפט]], והמזון והשתכרו טוב. באותה השנה גם חלה עליה בקרב השכבות הכלכליות החלשות באיראן לישראל שהביאה אחוז אנאלפביתים בשיעור גדול מהממוצע שלהם בקרב יהודי איראן וכורדיסטן. כשדווקא את עולים אלו, שהכי זקוקים לטיפוח, שיכנו בערי הפיתוח וכפרים, מקומות בהם רמת החינוך, רמת בתי הספר והמורים נמוכה בממוצע מהרמה הכללי של בתי הספר בערים הוותיקים בישראל. כלומר, אלו הזקוקים ליותר זוכים לפחות, דבר המרחיב ומעמיק את הפער בין הקבוצות השונות. בעוד באיראן, בקרב אלו שנותרו אחוז האקדמאים בין אלו שנותרו שם הרבה יותר גבוה מאלו שעלו לישראל. בעיקר משום שאלו שנותרו באיראן לא נאלצו לעבור את המשבר התרבותי והנפשי שעוברים היהודים מאיראן בישראל.{{הערה|שם=עזרא}}.

בהיעדר נתונים מהימנים אודות מצבם הכלכלי של היהודים שנותרו באיראן לאחר [[המהפכה האיראנית|מהפכת 1979]] ניתן להניח כי מצבם נפגעו בעקבות המשבר הכלכלי שליווה את הולדת הרפובליקה האסלאמית ו[[מלחמת איראן–עיראק]] שהובילו ל[[אינפלציה]] חמורה. תעשיינים יהודים הוצאו להורג בהאשמות שונות, כגון שיתוף פעולה עם השאה, ארצות הברית או "האויב ה[[ציונות|ציוני]]", ורכושם הוחרם לטובת איראן. חלק מיהודי פרס עסקו בהלוואת כספים לסוכני ממשלת אנגליה ותושבי המקום, דבר שהוביל לתפיסת ההמון אותם כסוכנים סמויים של סוכנות הריגול הבריטית.{{הערה|עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 77.}}. יהודים רבים עזבו את איראן טרם המהפכה, במהלכה ובשנים שלאחריה ושמעטים הצליחו להציל חלקים שונים מרכושם. חלק מאלו שברחו נאלצו להשאיר או למכור בזול את רכושם ליהודים שנשארו מאחור ובכך שיפרו את מעמדם הכלכלי של אלו שנותרו במדינה.

ב[[ארצות הברית]] יש נכון ל-2012 בין 60,000 ל-80,000 יהודים שמוצאם מיהודי פרס. הקהילות הגדולות נמצאות בגרייט-נק שבמדינת [[ניו יורק]]{{הערה|40% מהתושבים הם יהודי פרס, ראו למשל [http://www.ijcny.com/ אתר ארגון יוצאי איראן בניו יורק] ואתר [http://persianjewishcenter.org/ מרכז יהודי פרס] {{אנגלית}}}} וכן בלוס-אנג'לס רבתי. בשנת [[2007]] נבחר חיים (ג'ימי) דלשאד, יהודי פרסי שהיגר לארצות הברית ב[[ה'תשי"ח]], פעמיים לראשות עיריית [[בוורלי הילס]], שבה כ-26% מהתושבים ממוצא איראני ורוב רובם של אלו — יהודים. דוד נחאי היה ראש מחלק המים בלוס אנג'לס.{{הערה|בקליפורניה ואף ב[[בוורלי הילס]] ישנן קבוצות מהגרים לא יהודים מפרס, לעומת הקהילה בגרייט-נק ניו יורק שהיא רובה ככולה יהודית.}}.

הדת השיעית באיראן מורכבת משילוב בין ה[[אסלאם שיעי]] והדת האיראנית [[זורואסטריות|זוראסטרית]], הקדם איסלאמית. כשהמיזוג בין האסלאם ללאומיות הדתית האיראנית הובילה לקיצוניות דתית המשולבת נטיות קיצוניות ואמונה בשובו של ה[[אימאם]] הנעלם. רעיון טומאת הלא-מאמינים התגבש ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]] בחוקת "ג'אם עבאסי", על שם עבאס שאה, שאסר על היהודים להגדיל את רכושם. חוקה זו התקיימה הלכה למעשה עד שנת [[1925]]. כשעד [[המאה ה-19]] היהודים זכו להטיית הדין במשפטם מול המוסלמים, ובמקרה של רצח יהודי על ידי מוסלמי, עונשו של המוסלמי היה תשלום כופר-נפש סמלי. לעומת מקרה של רצח מוסלמי, בו הדין היה [[עונש מוות]] לרוצח. עם תחילת המהפכה החוקתית של [[1909]] בו הוענק ליהודי פרס נציבות בפרלמנט, חלו שיפורים מסוימים במעמד היהודים, אך מבחינה חברתית המצב נותר כשהיה, בנוסף לשמירת המצב הקיים בבתי הדין המקומיים. לאחר שעלה רזא חאן לשלטון ב-1925 הוחל מפנה במעמד היהודים כשמס הגולגולת בוטל וזכויותיהם בדין הוחל כשווה.{{הערה|עזריה לוי, יהודי איראן במאה הי"ט. ירושלים: תשנ"א. עמ' 75–76, 117.}}.

לפי ה[[מקרא]], העברים הראשונים שהגיעו לאזור פרס היו חלק מבני [[עשרת השבטים]] שהוגלו על ידי ה[[אשור]]ים, לאחר [[חורבן ממלכת ישראל]] בשנת [[722 לפנה"ס]] לחבל ארץ שנקרא [[מדי]], בו חיו שבטים דוברי [[שפות הודו-איראניות|שפה הודו-איראנית]]. אמונת אנשי מדי הייתה הדת [[זורואסטריות|הזורואסטרית]] ובמקדשיהם לא נמצאו פסלים או תמונות, דבר שסייע בשפה המשותפת ליהודים שהאמינו באל אחד והזורואסטרים שהאמינו בכוחות הטבע. בשנת [[586 לפנה"ס]], לאחר חורבן [[ממלכת יהודה]] גל חדש של יהודים הוגלה לאזור פרס על ידי צבאות [[בבל]]. נראה, לפי המסורת היהודית, כי היהודים הקימו קהילות חזקות. דוגמה לכך ניתן למצוא במסורת ש[[אספהאן]] נקראה בעבר "יהודייה" ונטען כי היא הוקמה על ידי גולי יהודה. אסמכתה נוספת לטיעון זה ניתן למצוא בתיאור [[מגילת אסתר]], שלפיו התקיימה בשושן הבירה קהילה יהודית גדולה שנהנתה משוויון זכויות. שינוי דרמטי במצבם של היהודים קרה בשנת [[538 לפנה"ס]] כאשר [[הכרזת כורש|התיר]] [[כורש]] מלך פרס ליהודים לחזור למולדתם, ו[[דריווש הראשון|דריווש]] קיים את הבטחת קודמו ובנה את [[בית המקדש השני]] מכספו ומכספי אוצר המדינה. גם לאחר [[שיבת ציון]] נשארה קהילה יהודית בפרס, והפרסים שלטו בארץ ישראל כמאתיים שנה. במישור המדיני בני מדי וישראל מצאו שפה משותפת נגד אויביהם, בני אשור המיליטנטיים. כשישנם חוקרים הטוענים כי שבטי ישראל הגולים סייעו למדיים בחיסול ממלכת אשור בשנת 612, נגד אויבם המשותף.{{הערה|אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 10.}}.

[[עבאס שאה הראשון]] העביר אוכלוסיות [[גאורגיה|גרוזיניות]] ומתוכם גם יהודים לאזור דרום [[הים הכספי]], וזאת על מנת לפתח את האזור ובכלל זה את הערים פרח אבאד, [[מאזנדראן]], דילמן, [[קזווין]] ו[[גילאן]]. [[נאדיר שאה|נאדר שאה]] מאוחר יותר העביר יהודים מאזורי קזווין, דילמן, גילאן ועוד לאזור [[משהד]], על מנת לחזק את האזור ומינה את היהודים לשומרי אוצרותיו. יהודי גילאן דיברו בשפה הגילכית, שלפי חוקרים מסוימים מהווה להג מסוים משפת [[מדי]]. יהודים מסוימים בישראל שעלו מאזור [[אפגניסטן]] עודם מדברים בשפה זו.{{הערה|שם=קשאני123|ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 47-48.}}.

לאחר הכיבוש ה[[אסלאם|מוסלמי]]-[[ערבים|ערבי]] בשנת [[636]] של איראן מידי [[האימפריה הסאסאנית|הסאסאנים]] איראנים רבים התאסלמו בין אם מרצון, שכן הדת הזוראסתרית הייתה דרשנית וקשה, או מאונס. במקביל חלה הרעה במצבה של הקהילה היהודית אשר קיבלה על עצמה את תשלום מס ה[[ג'יזיה]]. בתקופה זו נודעה ל[[קראים]] השפעה על הקהילה לאורך תקופה ארוכה. ב[[המאה ה-8 |מאה השמינית]] הופיע בקרב יהודי פרס [[משיח שקר]], ה[[חייט]] [[אבו עיסא]] מ[[אספהאן]], שניסה לדחוק ביהודים להצטייד בנשק ולמרוד בערבים המוסלמים. בסופו של דבר המרד יצא אל הפועל, אולם נכשל והיהודים סבלו רבות בעקבותיו.{{הערה|שם=אנ1}}.

הפלישה המונגולית לאיראן נחשבה לשואה לעם האיראני, שכן הייתה הרסנית ורבים מבני העם האיראני נהרגו, כשבתוכם גם יהודים רבים. בנוסף, המונגולים הרסו, בזזו ומחקו יישובים יהודים רבים בפרס וגרמו להשמדת יצירות תרבותיות ורוחניות רבות של קהילה זו מהתקופה של לפני הפלישה.{{הערה|שם=קשאני12|ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 15-16.}}. עם זאת היו גם ימי שגשוג תרבותי וכלכלי תחת השלטון המונגולי, כשבימי השליט ארג'ון חאן (1291-1284) הועמדו היהודים והנוצרים, תוך הדרת המוסלמים, לעמדות בכירות במערכת הכלכלית והמדינית המונגולית. בתקופה זו [[סעד אל-דוולה|סעד אל-דוולה בן משה]], רופא יהודי מהעיר אבהר, מונה לדרגת הגיע לדרגת "ה[[וזיר|ווזיר]] הגדול", כממונה על הכנסות המדינה – מונה על אזורים מהקווקז ועד [[האוקיינוס ההודי]] ומאפגניסטן עד המדבר הסורי. אל-דוולה חיזק את איראן והעלה את מעמד היהודים באימפריה ומינה מושלים ופקידים יהודים ב[[בגדאד]] וסביבתה, [[תבריז]]-[[אזרבייג'ן]] ופרס וסביבתה.{{הערה|שם=אנ1|אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 11-12.}}. שלטונו כיהודי על מוסלמים, עורר התנגדות חריפה בקרב המוסלמים, זאת אף על פי שהעמיד משטר על בסיס עקרונות הצדק והמשפט וזאת על יסוד ותוך הסתמכות על חוקי המשפט המוסלמי וה[[שריעה]]. המוסלמים ראו בשלטון יהודי עליהם כבסיס המשפיל את מעמדם והעלילו על אל-דוולה שהציע להפוך את [[הכעבה]] במכה למקום עבודת אלילים. כשהמלך המונגולי חלה ואל-דוולה לא הצליח לרפאו העלילו על אל-דוולה כי הרעיל את המלך, ואל-דוולה הוצא להורג ב-1291. לאחר ההוצאה להורג המוסלמים רצחו, שדדו ובזזו יהודים רבים ברחבי כל הממלכה.{{הערה|שם=קשאני12}}. שליט מונגולי נוסף עזאן חאן, מינה יהודי מומר בשם [[רשיד א-דין המדאני]], ששימש גם כרופא המלך, לסופר חצר המלך, הממונה לכתוב על תולדות המונגולים, האסלאם והיהדות. בסופו של דבר מתנגדיו המוסלמים של אדין העלילו עליו כי הרעיל את המלך והאחרון הוצא להורג ב-[[1318]].{{הערה|שם=קשאני12}}.

לפי ראובן עמרם, ב[[המאה ה-14|מאה ה-14]] מעמד היהודים היה ירוד, רבים נהרגו על קידוש השם, ספרי גאונים רבים נשרפו ונאבדו והיה חשש לאיבוד ידע השפה העברית, לאור זאת הוחלט כי [[מולאנא שאהין]] יתמנה על חיבור שירי תורה בשפה הפרסית, וזאת על מנת שלא ישכחו.{{הערה|שם=קשאני19|ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 19-20.}}. שאהין נחשב לגדול המשוררים היהודים בפרס. האחרון חיבר [[שירה אפית]] רחבת היקף על סיפורי התנ"ך. שירתו של שאהין כתובה על פי מיטב המסורת הפואטית הפרסית ומזכירה בראש ובראשונה את האפוס הפרסי הקלאסי ה"[[שאהנאמה]]". את יצירותיו חיבר שאהין בלשון ה[[פרסית יהודית]] ([[שפות יהודיות|ניב יהודי]] של [[פרסית]] הנכתב באותיות עבריות). מספר משוררים יהודים-פרסים הלכו בעקבותיו של שאהין ובהם [[עמראני]] (1454-1536), [[אלישע בן שמואל]] ([[המאה ה-17]]) ואחרים.

"ספר פתרון תורה" חובר בשנת [[1328]] על ידי יוסף בן שמואל, בעיר סמבאדגאן באיראן. בשנת [[1978]] זכה לתרגום על ידי פרופ אפרים א. אורבך. הספר כולל מדרשים ופירושים ומתפלסף נגד הקראות, הנצרות והאסלאם. הספר כולל מעשיות מוכרות ולא מוכרות ממקורות אחרים.{{הערה|ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 3-31.}}.

יהודי פרס סבלו רבות מצד קנאים שיעים שלא פעם ניסו להמיר אותם לדת האסלאם. רבות קרה שהמוסלמים סגרו את בתי-הכנסת ואילצו יהודים להיכנס להתפלל במסגדים תוך הצהרה בקול רם כי הם מאמינים בקוראן ובנביא מוחמד. יהודי פרס סבלו מחוקים מפלים רבים ושונים לאורך הדורות ובמיוחד בימי שלטון [[עבאס שאה הראשון]] (1629-1588) עבאס השני (1667-1642), ושאה צפי (1642-1629).{{הערה|שם=קשאני1|ראובן קשאני. (2001). יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטן, עמ' 17-19.}}. בספר [[כתאב-י אנוסי]] (ספר האנוסים), מתאר באבאי בן לטף מ[[כאשאן]] את הרדיפות מהם סבלו יהודי איראן בין השנים [[1613]]–[[1662]], ובתוך כך את מקרי אניסת יהודים ל[[המרת דת]]ם, רצח, שדידה והתרוששות כלכלית. תוך תיאור הרבנים היהודים שידעו להגן ולהנהיג את קהילותיהם, לעיתים תוך מות לשם קידוש השם. בספר כתאב-י סרגדשת-י כאשאן (ספר קורות כאשאן) מתאר באבאי בן פרהאד מכאשאן את הפלישה האפגאנית (1722–1730) ואת הרדיפות מהם סבלו היהודים.{{הערה|אמנון נצר, בתוך: חיים סעדון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים: איראן, מכון בן צבי. עמ' 12-13.}}. בין השנים [[1501]] ל-[[1736]] הורע מצב היהודים באיראן לאחר ש[[האימפריה הספווית|השושלת הספווית]] השתלטה על איראן והשליטה את הזרם ה[[שיעה|שיעי]] כדת המדינה, תוך עידוד פרעות אלימות נגד האוכלוסייה היהודית. בין יתר המנהגים השיעים שאומצו בשנים אלו בקרב העם בהתייחס ליהודים היה רעיון טומאתם של היהודים שיכולה לעבור למוסלמי. יהודים לא כובדו בחנויות של מוסלמים, נאסר עליהם לגעת במוסלמים, נאסרה עליהם הכניסה לבתי רחצה מוסלמים, נאסר עליהם ללכת ברחוב ביום גשום, נדרשו לתת כבוד למוסלמים ולהנמיך קומה, נאסר הלימוד בבתי ספר ממשלתיים והשיבה לצד מוסלמים.{{הערה|שם=עזרא|עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 36–39, 44-45.}}.

בימי עבאס השני גורשו יהודי [[אספהאן]] ורבים הוכרחו להמיר את דתם לאסלאם. תלמידי חכמים מקומיים שהתווכחו עם חכמים מוסלמים טענו כי אין טעם בהמרה באונס, כי הם תמיד ימשיכו להאמין בליבם בדת משה, סופם היה שהוצאו להורג. יהודי [[כאשאן]] סירבו לקבל את האסלאם גם אם דמם יישפך כנהרות. בסביבות שנת [[1881]] העלילו אנשי העיר על יהודייה כי הרגו ילד מוסלמי למטרות פולחן. המוסלמים שדדו, הרגו והשמידו כמעט את הקהילה כולה. לאחר שהתגלתה גופת אישה מוסלמית בבאר בחבל [[מאזנדראן]] הואשמו היהודים ברצח האחרונה. קנאים מוסלמים הגיעו לרובע היהודי, הרגו כל יהודי שנקרה בדרכם, נכנסו לבית-הכנסת והרגו את הרב ומתפללים, השחיתו ספרי תורה ושרפו את בית הכנסת כולו. לאחר מכן שרפו עוד שני בתי-כנסת. 100 משפחות יהודים התאסלמו וניצלו ממות בטוח. בנוסף, לאור חוקי הקנאות הדתית היו יהודים שהמירו למראית עין לאסלאם והמשיכו לקיים את היהדות בסתר. בעוד אחרים עזבו את האזורים הקנאים דתית ועברו ל[[בוכרה]] או [[אפגניסטן]].{{הערה|שם=קשאני1}}.

במהלך שנת [[1743]] התחוללה ב[[בגדאד|בגדד]] מגפה שבה נספו יהודים רבים, כולל מנהיגי הדת, בשל כך פנתה הקהילה ל[[יהודי חלב|קהילה היהודית בחלב]] בבקשה לקבל רבנים שינהיגו אותם במקום אלה שנהרגו. הרב [[צדקה בכור חוסיין]]<ref>{{צ-מאמר|מחבר=Abridged from Zvi Yehuda's article of the same title, in Nehardea: Journal of the Babylonian Jewry Heritage Center|שם="Ties between the Jews of Aleppo and of Iraq in the 18th century" (2000).|כתב עת=The Scribe: Journal of Babylonian Jewry. Issue 73, p. 11.{{קישור שבור|1.10.2020}}|קישור=http://www.dangoor.com/thescribe73.pdf|doi=http://www.babylonjewry.org.il/new/english/nehardea/nehar12.htm}}</ref> מחלב החליט לנהל ועדה שבה הוחלט לשלוח לקהילה בבגדד את הרב [[שמואל לניאדו]],<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://cojs.org/the_jewish_community_in_baghdad_in_the_eighteenth_century-_zvi_yehuda-_nehardea-_babylonian_jewry_heritage_center-_2003/|כותרת=The Jewish Community in Baghdad in the Eighteenth Century, Zvi Yehuda, Nehardea, Babylonian Jewry Heritage Center, 2003.|אתר=Center for Online Judaic Studies|תאריך=2007-11-08|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=2020-07-07}}</ref>, שבעקבותיו החליטו להגר עוד 50 משפחות של מגורשי ספרד מחלב לעיראק ושחלקם הפכו לבית הדין של בגדד ובצרה, והנחילו בקרב יהודי בבל בפרט ויהודי עיראק כולה את הנוסח היהודי ספרדי, היהודים הספרדים הללו הביאו עמם מקורות רבניים ו[[פיוט]]יים<ref>{{צ-ספר|שם=Rites of Return: Diaspora Poetics and the Politics of Memory|קישור=https://books.google.com/books?id=YcKrAgAAQBAJ&pg=PA147&dq=Ma'tuk+piyyut&hl=en&sa=X&ved=0ahUKEwjBu-OytprcAhVoiVQKHWyTC98Q6AEIKzAA#v=onepage&q=Ma'tuk%20piyyut&f=false|מו"ל=Columbia University Press|שנת הוצאה=2011-11-22|ISBN=978-0-231-15090-3|מחבר=Marianne Hirsch, Nancy K. Miller|שפה=en}}</ref> מחלב, מ[[ליבורנו]], מ[[סלוניקי]] ואף חיבורים עתיקים שנטען כי נכתבו עוד בספרד לפני [[גירוש ספרד]].<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20180719203443/http://www.sothebys.com/en/auctions/ecatalogue/2014/important-judaica-n09239/lot.105.html|כותרת=religion {{!}}{{!}}{{!}} sotheby's n09239lot7p38xen|אתר=web.archive.org|תאריך=2018-07-19|תאריך_וידוא=2020-07-07}}</ref>. לפני המהלך הזה בשלהי [[המאה ה-18]], יהודי בגדד היו מושפעים מ'''יהדות פרס''' שתמכה בהם כלכלית ואילו מעתה ואילך היו משפיעים עליה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://cojs.org/the_jewish_community_in_baghdad_in_the_eighteenth_century-_zvi_yehuda-_nehardea-_babylonian_jewry_heritage_center-_2003/|כותרת=The Jewish Community in Baghdad in the Eighteenth Century, Zvi Yehuda, Nehardea, Babylonian Jewry Heritage Center, 2003.|אתר=Center for Online Judaic Studies|תאריך=2007-11-08|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=2020-07-07}}</ref>.

בשנת [[1747]] התיישבו היהודים הראשונים ב[[עיר]] הקדושה [[משהד]]. חמישים שנה לאחר מכן נחרבה קהילת [[תבריז]]. בשנת [[1839]] החל תהליך שבו [[אנוסי משהד|אסלמו בכוח את יהודי משהד]] - רבים נרצחו ונפצעו בפרעות שנלוו לכך.{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=אמנון נצר|שם=יהודי איראן|מו"ל=בית כורש - המרכז העולמי של יהודי איראן בישראל|שנת הוצאה=2008}}}}.התוקפים המוסלמים הרגו עשרות ועמדו לכלות את יהודי העיר, באמתלה שיהודי משהד לעגו לזכרו של חוסיין- האימאם השלישי של ה[[שיעים]]. כדי להינצל ממוות בטוח התאסלמו כל יהודי העיר. כמאה שנים חיו [[אנוסים|אנוסי]] משהד כמוסלמים כלפי חוץ וכיהודים בסתר. היהודים במשהד שמרו על יהדותם בסתר עד [[שנות ה-30 של המאה ה-20]]. כיום קהילה זו מפוזרת בין היתר ב[[ישראל]], [[ארצות הברית]], [[איטליה]], [[גרמניה]] ו[[הממלכה המאוחדת]].

עד עלייתו של רזא שאה לשלטון ב–1925 נחשבו היהודים טמאים (נג'ס), והחוק אסר על כל מגע ביניהם ובין המזונות של שכניהם. לקראת [[המאה ה-18]] נגזר על היהודים מלעסוק עוד בסחר או בממכר מזון, ויהודי איראן, שנטלו עד אז חלק חשוב בסחר המזון והתבלינים שהתנהל בין הודו וסין לארצות אירופה וצפון אפריקה, נאלצו לחדול מעיסוקם בתוככי איראן. בתחום הייצור הצטמצמו היהודים בעיקר להכנת יין ו[[שיכר]], שלא הותרו למוסלמים על פי עקרונות דתם דבר שגרר לא פעם האשמות של השחתת היהודים את הנוער המוסלמי ועקב כך עילה לפרעות. חוקים מפלים אלו צמצמו את הקשרים בין היהודים לגויים ופגעו ביחסי השכנות בין שני העמים.על היהודים נאסר להחזיק מאפיות והם נאלצו לקנותו משכניהם המוסלמים. בניגוד למקובל אצל יהודי האסלם הסוני בכלל ו[[יהדות מרוקו]] בפרט בהן היה נהוג לכבד את הגויים במגוון מטעמים מקוריים לרגל חגים, קפדנות מערכת ה[[טאבו (סוציולוגיה)|טאבו]] הפרסית לעומתם לא אפשרה מפגשים שכאלה בגלוי מחשש [[טומאה]].{{הערה|1=יהודי איראן: הנהגה, חברה ותרבות, עורך: שאול רגב,הוצאת אוניברסיטת בר אילן-2017, עמוד: 195}}.

בעקבות השיחות שופר מצב היהודים והוסכם על פתיחת בתי ספר של "[[כל ישראל חברים]]" באיראן.{{הערה|שם=קשאני13}}. בשנת [[1884]] התבצע [[טבח]] ביהודי [[בארפורוש]]. בערך באותה התקופה החלה הגירה יהודית מאיראן ל[[ארץ ישראל]], בערך בשנת 1884, במקביל ל[[העלייה הראשונה|עלייה הראשונה]] מ[[אירופה]] ולעליית [[אעלה בתמר]] מ[[תימן]]. בשנות השלושים העלייה מ[[איראן]] התחזקה. עם השנים, לקראת סוף [[המאה ה-19]], השתפר מצב היהודים במדינה, והם החלו לקבל זכויות בדרכם ל[[אמנציפציה ליהודים|אמנציפציה]]. בשנת [[1898]] נפתח ב[[טהראן]] בית הספר של "כל ישראל חברים". זיקתם של [[יהודי פרס]] לארץ ישראל באה לידי ביטויים רבים. [[שלוחי ארץ ישראל]] פקדו מאז ומתמיד את איראן והתקבלו בהערצה, ויהודים מאיראן עלו לרגל ל[[ירושלים]] (קיבלו את התואר [[חג']]{{מקור}}). פעילות [[ציוני]]ת במובנה המודרני החלה בתחילת [[המאה ה-20]].

בימי [[רזא ח'אן]], מייסד שושלת המלוכה ([[שושלת פהלווי]]) האחרונה ששלטה בפרס, הוגדר היסוד החוקי בהתייחס למעמד המיעוטים באיראן, ובהם היהודים. לפיו היהודים נהנו מאותן זכויות משפטיות שפעם היו נתונות רק למוסלמים. עם זאת נשמרו מספר מגבלות פוליטיות ודתיות; רק מוסלמי יכול לשמש בתפקיד המעניק לו סמכות על מוסלמי אחר; כמו למלוך, לשמש כשר, שופט, סנטור, ראש מחוז, ראש עיר... לכל קבוצת מיעוט, ובכך גם ליהודים, הוקצב נציג ב[[מג'לס]], בתוך כך הוענקה הזכות לבחור את אותו נציג למג'לס כעדה, אך לא ניתנה הזכות לבחור כיחידים נציגים כללים בבחירות הכלליות. רזא ח'אן התנגד ל[[ציונות]] ובסוף שנות השלושים צמצם את מספר עובדי שירות המדינה היהודים. רזא ח'אן שאף להשתחרר מהשפעה בריטית ולכן ראה בעין טובה את עלייתו לשלטון של [[הרייך הגרמני|הרייך השלישי]] ככח נגד לבריטים. שכן השקפת הנאצים קסמה לו לאור זאת שאיראן היא ארץ הארים. בתחילת [[המאה ה-20]] פורסמו מספר ספרים ועיתונים ציוניים בשפה ה[[פרסית]]. בשנת [[1953]] הופיעו מספר נציגי הקהילה היהודית באיראן בפני ראש הממשלה האיראני, בנושא הסתה אנטי-יהודית בשילוב אלמנטים דתיים קיצונים. בתקופתו של [[מוחמד רזא שאה פהלווי|רזא שאה]] מונו יהודים ונשים לעמדות שופטים ואופשר להם לעבוד במשרות ממשלתיות. בסתיו [[1967]] לאחר סכסוך שנבע מניצחון נבחרת איראן בכדורגל על נבחרת [[ישראל]] 2:1, נערכה הפגנה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית בחוצות איראן. בנוסף, לאחר כל [[הסכסוך הישראלי-פלסטיני|סכסוך ישראלי-פלסטיני]] או מלחמה בישראל, המוסלמים המקומיים התנכלו ליהודים המקומיים. עם עליית ההשפעה האמריקאית באיראן החליפו המוסדות האמריקאים את המוסדות האירופאים באיראן. אך עם עזיבת החיילים הסובייטים את איראן ב-[[1946]] לטובת האמריקאים נותרה איראן לאחר הפלת שלטון [[מוחמד מוסאדק]] כולה תחת השפעת וושינגטון. בשנות ה-20 ה[[ג'וינט]] הקים בתי-ספר, בתי-חולים, מרפאות ובתי [[החלמה]] ליולדות, גנונים והפעיל תוכניות השלמה בתחום החינוך, ההזנה, ההלבשה והרפואה. בנוסף כיסה 70% מתקציב בתי החולים, ומימן את כל פעולות התברואה בבתי הספר ואת כל הפעולות הסניטאריות במחלות השונות.{{הערה|עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 12-16.}}.

{{ערךהפניה לערך מורחב|ערכים=[[יהדות איראן במהפכה האסלאמית (1979)]], [[עליית יהודי איראן בעקבות המהפכה האיראנית]]}}

מאז [[המהפכה האסלאמית]] ועלייתו לשלטון של ה[[אייתוללה]] [[רוחאללה ח'ומייני|ח'ומייני]], התערער מצבה של הקהילה היהודית באיראן.{{הערה|{{הארץ||יהודי מוצא להורג באיראן של חומייני|1.1703520|9.5.1979}}}}. עד לשנת [[1990]] עזבו את שטחה כ-55,000 יהודים: כ-30,000 יהודים ל[[ארצות הברית]], כ-20,000 ל[[ישראל]] וכ-5,000 לאירופה. עם זאת מקבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים. לקהילה יש נציג ב[[הפרלמנט האיראני|פרלמנט האיראני]] - [[מוריס מותמד]]. בנוסף הקהילה מחזיקה ב[[מרכז הצדקה ובית החולים ד"ר ספיר]] שהוא מרכז הצדקה הגדול ביותר בקרב המיעוטים באיראן.

* ליאור שטרנפלד, [https://in.bgu.ac.il/humsos/jamaa/Documents/%D7%92%D7%B3%D7%9E%D7%90%D7%A2%D7%94ג׳מאעה%2025-ספר%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%9C%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%A0%D7%9820לאינטרנט.pdf קולות יהודיים ברפובליקה האסלאמית של איראן], [[ג'מאעה]], כרך כ"ה, תשפ"א 2020, עמודים 275–295