צד א' וצד ב' – הבדלי גרסאות

במהלך השנים, עם התבססותם של תקליטי ה"ויניל" כמדיה המקובלת להפצת מוזיקה, הופיעו [[אלבום מוזיקה|אלבומי המוזיקה]] הראשונים. מאז נהוג שבמקביל להוצאת אלבום מוזיקה חדש ובמהלך מספר חודשים אחריו מוציאים מספר סינגלים, בדרך כלל שלושה או ארבעה סינגלים במרווח של חודשיים-שלושה אחד מהשני. על גבי כל סינגל הופיע על צד א' שיר מהאלבום שנועד להיות להיט. לעומת זאת, על בצדצד ב' היה שיר שלא נכנס לאלבום, [[קטע אינסטרומנטלי]], או שיר שלא התאים להשמעה ברדיו.

עם התחלת השימוש ב[[קלטת שמע|קלטות שמע]] ואחר כך ב[[תקליטור]]ים, ההבחנה הטכנית בין צד א' וצד ב' הפכה לחסרת משמעות. בתחילה עוד יצאו קלטות כסינגלים במתכונת של תקליטים (שיר אחד בכל צד), אך בהמשך שיטת ה"מַקְסִי-סִינְגֵל" (סינגל שמכיל שלושה-ארבעה שירים ולא שניים) הפכה למקובלת יותר, והשימוש בהן כ"סינגל" רגיל נעלם מן התעשייה. בתחילת [[שנות התשעים]] התקליטור הפך לתקן המדיה הסטנדרטי להפצת מוזיקה. מאחר שלתקליטור אין צדדים, המושגים הטכניים צד א' וצד ב' נעלמו. עם זאת, עדיין נהוג לקרוא לשירים הנוספים שמופיעים בסינגלים בשם צד ב'. אמנם עדיין מפיצים סינגלים על-גבי תקליטים, אך בקנה מידה מצומצם, ואופן הפצה זה נועד בעיקר למעריצים או ל[[תקליטן|תקליטנים]]. עם הופעתן של ההורדות החוקיות ו[[הזרמת מדיה|הזרמת המדיה]], הסינגל הלך ונעלם מבחינה פיזית. למרות זאת, המונח צד ב' עדייןשימש זמן משמשרב את ה[[אמן (אמנות)|אמנים]] ואת מפיצי המוזיקה כשם כולל לכל קטעי הבונוס שמצורפים לשיר העיקרי.