היסטוריה של ירושלים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אחידות במיקום הערות שוליים
שורה 50:
במשך כשש-מאות השנים שבין [[המאה השישית לפנה"ס|538 לפנה"ס]] ועד לשנת [[70]] לספירה, תקופה היסטורית ב[[תולדות עם ישראל]] ו[[ארץ ישראל]] המכונה [[תקופת בית שני]], הייתה ירושלים בירת [[חבל יהודה]]. תקופה זו בדברי ימי ירושלים נתחמת בין [[שיבת ציון]] ל[[המרד הגדול#נפילת ירושלים|חורבן בית שני]], ולאחר חורבן זה חדלה ירושלים להוות עיר יהודית למשך דורות אחדים.
 
המבנה החשוב ביותר בירושלים בתקופה זאת היה [[בית המקדש השני]], וה[[יהודים]] היוו את הקבוצה האתנית-דתית הדומיננטית בעיר, ובכל [[פרובינקיה רומית|פרובינקיית]] [[פרובינקיית יהודה|יהודה]] (על שמותיה השונים). ירושלים הייתה מרכז חיי ה[[דת]] לכל היהודים, גם לחייםלאלה שחיו ב[[גלות (יהדות)|גולה]], שנשאושהמשיכו לשאת עיניהם לירושלים ו[[עלייה לרגל|עלו לרגל]] אליה. העיר היוותה כר פורה ליצירתיותליצירות דתיתדתיות, ובתקופה זו עוצב חלק גדול מדמות הדת היהודית כפי שהיא מוכרת בעת החדשה;. באותה תקופה נחתם המבנה הקנוני של ה[[תנ"ך]], ובה נאספו, נוצרו ונחתמו רוב פרקי ה[[משנה|משניות]].
 
מבחינה פיזית, ירושלים מתוחמת מ[[דרום]], מ[[מערב]] ומ[[מזרח]] ב[[גיא]]יות הגדולים של [[נחל קדרון]] ו[[גיא בן הנום]], בהתאמה. לכן, כיוון ההתפתחות הטבעי האפשרי של העיר היה תמיד [[צפון|צפונה]], שם משתרעת רמה ללא [[מכשול טבעי]], עובדה שהופכת את הצפון גם לנקודת התורפה הפגיעה ביותר שלה. ואכן, עם כל התרחבות של העיר צפונה נבנתה חומה נוספת, צפונית יותר, שנועדה להגן על שטח ההתיישבות החדש. החוקרים מונים שלוש חומות שנבנו מצפון לכל אזור הרחבה חדש, לאורך ימי הבית השני.