ג'ניפר איגן – הבדלי גרסאות

ספרה משנת [[2010]], "מפגש עם חוליית הבריונים", זכה בפרס פוליצר ובפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי לשנת [[2011]]. כמו כן היא זכתה במספר מלגות יוקרתיות, לרבות [[מלגת גוגנהיים]]. סיפוריה הקצרים הופיעו ב"ניו יורקר ", הרפרס, גרנטה, מק'סווני ומגזינים אחרים. בנוסף לזכייתה במלגת גוגנהיים, זכתה איגן גם במלגת אמנויות בדיונית, ובמלגת דורותי ולואיס ב. קולמן בספריה הציבורית של ניו יורק. כעיתונאית היא כתבה לעיתים קרובות במגזין [[הניו יורק טיימס|ניו יורק טיימס]]. סיפור הכיסוי שלה משנת [[2002]] על ילדים חסרי בית קיבל את [[פרס קרול קובל|פרס עיתונאות קרול קובל]], ו"הילד הדו קוטביהדו־קוטבי" זכה ב[[פרס NAMI]] המצטיין לשנת [[2009]] לדיווחי מדע ובריאות מטעם [[הברית הלאומית למחלות נפש]]. איגן כתבה במשך שנים עיתונות במגזין "[[הטיימס|טיימס]]", לעיתים קרובות על נושאים כואבים: השחתה עצמית, ילדים דו קוטבייםדו־קוטביים, אמהות הסובלות מהתמכרות ל[[אופיואיד]]ים. איגן חשה הזדהות שם-עם-חסד-אלוהים איתם, אסירת תודה על כך שלא ירשה את הגן לשתייה קשה של אביה. היא אמרה לי שהיו לו כמה שנים של פיכחון, לאחר התערבות משפחתית כשהיה בתחילת שנות החמישים לחייו; מספר שנים אחר כך הוא נפגע ממכונית בטיול רכיבה על אופניים ונהרג. איגן השתתף בהלווייתו ובחתונה השלישית של אמה באותו שבוע. הרומנים שלה מציגים לעיתים קרובות אבות מתים או רחוקים; הליבה הרגשית של "חוף מנהטן" היא אהבתה הילדותית המתמשכת של אנה אליה.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.newyorker.com/magazine/2017/10/16/jennifer-egans-travels-through-time|הכותב=Alexandra Schwartz|כותרת=Jennifer Egan’s Travels Through Time|אתר=THE NEW YORKER|תאריך=16-10-2017}}</ref>