קרב תל פאחר – הבדלי גרסאות

| מפקד ראשון = [[אל"ם]] [[יונה אפרת]], [[סגן-אלוף|סגן־אלוף]] [[משה קליין]]

| מפקד שני = מֻלאזם-אוולמֻלאזם־אוול (סגן) דיקו טאקם{{הערה|שם=המאירי|[[יחזקאל המאירי]], '''משני עברי הרמה''', [[הוצאת א. לוין אפשטיין]], 1970}}

|צד שני-אבדות=מעל 50 הרוגים, כ-20כ־20 שבויים}}

[[קובץ:Tel Fakher from Bunker in Northern part into Ditch.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מבט ממצדית בחלק הצפוני של תל פאחר אל הגאיון שבין שתי הכיפות (ואדי אל-חציןאל־חצין)]]'''קרב תל פאחר''' הוא קרב שנערך בשעות אחר הצהריים ב-ב־[[9 ביוני]] [[1967]], במסגרת ההבקעה של [[צה"ל]] ב[[רמת הגולן]] ב[[החזית הסורית במלחמת ששת הימים|חזית הסורית במלחמת ששת הימים]]. בתל פאחר היה מוצב מבוצר של [[צבא סוריה]], והוא נכבש על ידי יחידות מ[[חטיבת גולני]] בסיוע כוח [[חיל שריון|שריון]]. הקרב התפרסם בעיקר בגלל מיתוסים אחדים שהוליד, שהתבססו על אירועים אמיתיים, ובהם: הלוחמים ששכבו על גדרות התיל כדי שחבריהם יעברו על גבם; [[קרב פנים אל פנים]] בין שני קצינים; הגרסה השגויה, שטעות ב[[ניווט]] גרמה לשינוי בדרך ההגעה ליעד; דבקותם במטרה וגבורתם של מפקדים זוטרים ולוחמים, לאחר שכל קציני הגדוד הבכירים נפגעו.

'''תל פאחר''' (פירוש השם ב[[ערבית]] הוא "התל הגאה" או "המפואר"), שבצפון רמת הגולן, היווה חלק ממערך חזק של [[מוצב]]ים בעלי עומק טקטי בין הכפר [[זעורה]] לבין הגבול ה[[ישראל]]י, יחד עם בורג' בביל, בחריאת, וחירבת א-סודהא־סודה. מערבה לתל, מעבר לדרך הפטרולים, נמצא המוצב תל עזזיאת, שהיה המוצב הסורי העיקרי באזור ושלט בתצפית ובאש על צפון [[עמק החולה]]. ממזרח, מעבר ל"[[כביש הנפט]]" נמצא הכפר [[עין פית]], ומעליו נמצא הכפר זעורה.

כיבוש מערך המוצבים כולו הוטל על חטיבת גולני בפיקודו של אל"ם [[יונה אפרת]]. חטיבת גולני תוגברה בפלוגת טנקי [[M51 שרמן|שרמן M-50]] מגדוד 377 (של [[אנדרטת חטיבה 37|חטיבת המילואים 37]]). בתוכנית הקרב נועד [[גדוד 51]] בפיקוד [[בני ענבר]] לכבוש את [[קרב תל עזזיאת|תל עזזיאת]], [[גדוד 12 (ברק)|גדוד 12]] בפיקוד {{יזכור|45469|משה "מוסא" קליין}} לכבוש את תל פאחר, ו[[גדוד 13 (גדעון)|גדוד 13]] עם [[סיירת גולני|הסיירת]] יועדו להיות כוח [[עתודה (צבא)|עתודה]], ובהמשך להיכנס בפרצה שתיווצר בקו הסורי, ולהיות מוכן להמשיך ולהשתלט על מחנות ה[[בניאס (אתר ארכאולוגי)|בניאס]]{{הערה|בתוכנית המקורית של פיקוד הצפון, שנקראה "מקבת 1", יועד גדוד 13 לכבוש את תל פאחר. מסיבה שאיננה ברורה לגמרי, שונתה התוכנית מספר ימים לפני הקרב. מפקד גדוד 13, [[פנחס נוי]] העיד שהדבר נעשה מפני שלגדוד שלו לא היו זחל"מים (זחל משוריין) משלו (לאחר שהעביר אותם לחטיבה 8), בשונה מגדוד 12. על כל פנים, בניגוד לגדוד 51, שהתאמן במשך כשבועיים על כיבוש תל עזזיאת וחייליו הכירו אותו היטב -– לגדוד 12 היו רק מספר ימים להכיר את יעדם.}}.

התל היה [[מוצב|מוצב פלוגתי מבוצר]], הבנוי על שתי שלוחות מקבילות: שלוחה צפונית החולשת על אחותה הדרומית, וביניהן גיא קטן (ואדי אל-חציןאל־חצין). במוצב היו מצדיות רבות ורשת של תעלות קשר ו[[בונקר]]ים, חלק מהתעלות עמוקות ומחופות בבטון ובעפר. התל היה מוקף מכל עבר בשלוש רצועות של [[גדר תיל|גדרות תיל]] דו-שיפועיותדו־שיפועיות ועכבישיות, וביניהן רצועה ממוקשת בחלקה.

בתוכנית הקרב המקורית, היה הגדוד מיועד לתקוף את התל מחלקו העורפי, ממזרח. לשם כך היה עליו לנוע על דרך העפר שלאורך [[הקרב על המים|תעלת ההטיה הסורית]] עד לכפר '''עין א-דיסהא־דיסה''', כקילומטר אחד מדרום מערב לתל, שם לעזוב את הדרך ולעלות עד לציר הנפט שממזרח, ולהמשיך עליו צפונה אל עורף המוצב. בנתיב התנועה מהכפר ועד לדרך הנפט לא הייתה [[דרך עפר]], אך על פי ניתוח השטח מתצפיות ומ[[צילום אוויר]], הנתיב עבר כולו במדרון מתון ועל כן היה עביר לכלי רכב.

בשעה 14:35 הגיע הכוח לנקודת הפניה, מתחת לכפר עין א-דיסהא־דיסה. הקצין המנווט, [[מפקד פלוגה]] ב' שלמה סגל, שנסע על הטנק המוביל של המ"מ (מפקד המחלקה) עזרא ברוש, זיהה בוודאות את מקום הפניה. הוא ירד מהטנק כדי לבדוק אם ניתן לעבור בנסיעה בנתיב שנבחר, ודיווח למג"ד שהדבר אפשרי. אולם מפקד פלוגת ז' של השריון, זאב נמיר, טען שהטנקים מתחפרים על הדופן של דרך ההטיה ולא מצליחים לעלות{{הערה|האירוע הזה נחקר פעמים רבות, מכיוון שהעובדה שהכוח לא פנה במקום המיועד גרמה לשינוי כל מהלך הקרב. אולם יש עדיין מחלוקת על הסיבה לשינוי. לרוב הדעות, הטנקים יכלו לעבור בנתיב המתוכנן, אולם מפקד הפלוגה הוא שמנע זאת. על פי עדויות רבות, המ"פ נטש את תפקידו ולא לקח חלק בהמשך הקרב; רק המחלקה המובילה של השריון בפיקוד המ"מ ברוש הסתערה על היעד.}}. מחלקתו של ברוש עלתה לעמדות ירי בגבעה סמוכה (הידועה מאז כ"גבעת הרתק"), וירתה מספר פגזים על תל פאחר.

באותה שעה נפתחה על הגדוד אש מ'''חירבת א-סודהא־סודה''', כשני קילומטר מצפון-מערבמצפון־מערב. זחל"מם של פלוגת השריון, ובו גם לוחמי גולני, נפגע מפגז וארבעה מאנשיו נהרגו. המג"ד (מפקד הגדוד) [[משה קליין]] הבין שגדודו שוהה בשטח נחות, בלי יכולת להמשיך על פי התוכנית. לאחר התייעצות עם מ"פ הטנקים, החליט המג"ד להמשיך לנוע צפונה. עד היום לא ברור, אם כוונתו הייתה לתקוף את המוצב מהחזית, משטח נחות [[טופוגרפיה|טופוגרפית]] (פעולה שהתבצעה בסופו של דבר); או - לנוע על דרך ההטיה, מתחת למוצב, להמשיך צפונה ולאגף אותו מצפון וממזרח, כדי להיכנס אליו מהעורף, כמתוכנן{{הערה|שם=פרידמן|הקמב"ץ (קצין המבצעים) של הגדוד, יוסי פרידמן, העיד שהמג"ד שלח אותו מאוחר יותר לזרז את הכוח להגיע את המג"ד, כדי להקיף את המוצב מצפון. עדותו רשומה בתחקיר שנערך ב-1978ב־1978, ובבלוג '''נעמוש -– הרמה הסורית'''. לעומתו העיד מפקד פלוגה א', אהרן ורדי, שהפקודה שהעביר אלכס קרינסקי מהמג"ד הייתה לתקוף את היעד רגלית, מחזיתו.}}

המג"ד הורה לטנקים לרדת מעמדת הרתק, ולהמשיך אחריו על תוואי ההטיה. אולם כתוצאה מפגיעות שספגו הזחל"מים, החל להיווצר נתק בינו לבין שאר הגדוד. אז הורה המג"ד לרס"ן אלכס קרינסקי לחזור ברגל כ-200כ־200 מטר אל הכוח שהתעכב מאחור. קיימות עדויות סותרות באשר לסדר הפקודות שמסר המג"ד: הקמב"ץ פרידמן העיד, שהוא לא זוכר את קרינסקי בזחל"מם, ושהוא עצמו נשלח עם הפקודה לפלוגה א' להגיע אל המג"ד; לעומתו העיד הקש"א (קצין שיתוף ארטילריה) משה הראל, שפרידמן נשלח ראשון ואחריו הצטרף קרינסקי, מיוזמתו. אולם אין מחלוקת שפרידמן הגיע אחרי קרינסקי, מצא את זחל"מי פלוגה א' ריקים (למעט נהגי המילואים), והלוחמים כבר החלו עולים לעבר המוצב. העיתונאי [[דן שילון]] ישב בזחל"מם המג"ד והקליט את רשמיו מהקרב{{הערה|שילון תפס את מקומו של לוחם שהיה מיועד להיות בזחל"מם, ויש הטוענים שהדבר העיד על ביטחונו המופרז של המג"ד באשר לקלות הקרב הצפוי; בזחל"מם היה גם קצין השלישות הגדודי.}}; סלילי ההקלטה אבדו כאשר הזחל"מם נפגע מפגז. שילון ראה את המג"ד משוחח עם קרינסקי, אולם לא שמע את הנאמר. קרינסקי היה בעבר מפקד פלוגה בגדוד, מדריך ב[[בית הספר לקצינים]] בעת המלחמה, ומכיוון שלא היה לו תפקיד מוגדר בלחימה, הצטרף לזחל"מם של המג"ד. כאשר הגיע קרינסקי אל פלוגה א', הוא מסר ל[[אהרון ורדי]] את פקודת המג"ד: להסתער רגלית על התל{{הערה|שם=פרידמן}}.

בשעה 15:04 הגיע המג"ד אל צומת דרכים של תואי ההטיה עם הדרך מערבה על תל עזזיאת, ועם דרך העולה לתל פאחר. עמד שם טנק סורי מדגם AMX, שהתברר כנטוש. מחלקתו של ברוש פנתה בצומת מזרחה, טיפסה על שלוחה סלעית והתגלתה לעיני הסורים. טנקי T-54 מחירבת סודה פגעו בארבעה טנקים, ביניהם של ברוש, [[יעקב העליון]]{{הערה|העיתונאי יעקב העליון, שהיה מפקד טנק במילואים, נפצע קשה. הוא עבר טיפולים במשך למעלה משנה כדי להשתקם. את חוויותיו מהפציעה והשיקום בעקבותיה תיעד העליון בספרו "רגל של בובה". הספר הפך ל[[רב-מכר|רב־מכר]] והודפס ב-16ב־16 מהדורות.}} ושל המ"פ זמיר. ההתקפה נבלמה.

מתוך שבעת הזחל"מים של פלוגה א', רק שלושה הגיעו עד אותו זמן, והשאר נותרו מאחור פגועים או התעכבו. המ"פ ורדי אסף את כל הלוחמים שהיו על שלושת הזחל"מים, והם התארגנו במהירות להסתערות על היעד מחזיתו. ורדי החליט לא לחכות לשאר 40 לוחמיו, מכיוון שהיה בשטח נחות וגלוי לאויב. הוא חילק את חייליו הזמינים, כ-25כ־25 במספר, לשני צוותים. מחצית מהלוחמים, בפיקוד ורדי, עלו על השלוחה הדרומית, והמחצית השנייה, בפיקוד קרינסקי, הסתערו על הצפונית.

המג"ד שראה את חייליו מסתערים חזיתית, החליט לעלות בעצמו בדרך הקצרה אל התל, כדי לפקד על הקרב. הוא עלה ברגל, בלווית הקש"א, משה הראל. קליין חשש כי הכוחות השונים בתל ירו זה על זה, לכן עלה על השלוחה הצפונית, ופגש את אחרון הלוחמים שנותר שם בריא, יצחק חמאווי (כיום איזי גרנות), שהיה נתון בין אש הסורים לאש כוחותינו, ולפי עדותו ([https://naamoush.wordpress.com/2016/03/24/%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9Fאהרן-%D7%9E%D7%92%D7%93מגד-%D7%94%D7%A7%D7%A8%D7%91הקרב-%D7%A2%D7%9Cעל-%D7%AA%D7%9Cתל-%D7%A4%D7%90%D7%97%D7%A8פאחר/ בחוברת "הקרב על התל"]) ירו עליו משני הצדדים. חמאווי הזהיר אותו מצליפות, אולם קליין כנראה סבר, שהתל כבר נכבש וששני הכוחות [[אש כוחותינו|יורים זה על זה]], על כן הזדקף וקרא בקול את אות הקריאה של הגדוד, "איתן". המג"ד והמ"כ הצעיר השתלטו בירי על תעלה אחת, ובהסתערות הבאה - נהרג המג"ד. חמאווי, שהופעתו של המג"ד לאחר כשעה שבה לחם לבדו נסכה בו תקווה, העיד שמותו של קליין כמעט שבר את רוחו. אז פגש את קצין הסיוע הראל, ויחד ירדו לדווח על מות המג"ד{{הערה|{{יוטיוב|שם="חמאווי על היעד הצפוני"|VRzoKUkqksw}}, ובו מתאר יצחק חמאווי (גרנות) בפירוט את קורותיו בקרב, במקומות ההתרחשות. }}.

הסמג"ד, רס"ן זוהר נוי, החל לארגן לוחמים נוספים מפלוגה ג' בפיקוד מיכאל תשבי, כדי להמשיך בלחימה. הם הסתערו על המוצב הצפוני מחזיתו, ונבלמו על הגדרות באש הסורים. נוי נפצע קשה בלסתו, והמ"פ תשבי נהרג כשניסה להפעיל בונגלור לפריצת הגדר. כעת נותר הגדוד ללא המג"ד, הסמג"ד ושני מפקדי פלוגות. נוי סירב לקבל טיפול, והורה לקצינים שנותרו לאגף את המוצב ולהסתער עליו מעורפו. הקמב"צץ פרידמן, שחזר מהשליחות אל מ"פ א', הורה לפלוגה ב' בפיקודו של הסמ"פ אברהם סולוביץ' לכבוש את המוצבון '''בורג' בביל'''. בתוכנית המקורית נועדה הפלוגה לכבוש אותו אחרי כיבוש תל פאחר, אולם כעת שהכוח היה חשוף בשטח ההריגה, נוצר צורך לכובשו מוקדם יותר. בהתאם לכך, הורה המח"ט לגדוד 51 להקדים ולכבוש את יעדו, תל עזזיאת.

לאחר מכן, נטלו קצינים נוספים יוזמה, ארגנו לוחמים וזחל"מים כשירים והסתערו שוב ושוב על היעד. עזרא זכריה (כיום סלע), מפקד המחלקה המיוחדת של הפלוגה המסייעת, פיקד על זחל"מם בודד שבו נהג הקמב"צץ הפצוע קל בידו; כדי להגיע אל המוצב מעורפו בבטחה, הם נסעו על תוואי ההטיה כל הדרך עד ה[[בניאס (אתר ארכאולוגי)|בניאס]], ומשם חזרו על דרך הנפט, חלפו על פני הכניסה הצפונית והגיעו לעורף המוצב הדרומי. שם ספג הזחל"מם פגיעה ישירה, נפגעו מספר לוחמים אך האחרים הצליחו לחבור לכוח של ורדי שהמתין שם לתגבורת. [[שמואל (שמיל) גולן]], סמ"פ א', אסף לוחמים כשירים בשלושה זחל"מים נוספים, והוביל הסתערות באש בדרך העוקפת את המוצב מצפונו. גם לכוח הזה היו נפגעים, אולם הוא הגיע למוצב והצטרף ללחימה. התקפות אלה השלימו את כיבוש התל הדרומי, אולם לא היה בכך די להכריע את הקרב בתל הצפוני. למרגלות התל נותרו לוחמים כשירים, שלא היה מי שיוביל אותם להסתערות ועל כן שכבו ללא מעש מאחורי מחסה.

[http://naamoush.wordpress.com/2013/08/29/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%A9כשהשמש-%D7%A9%D7%A7%D7%A2%D7%94שקעה-%D7%91%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97במזרח/ "הסיירת מצטרפת ללחימה"] בבלוג '''נעמוש -– הרמה הסורית'''.}} שהגיע לתל בשעה 17:30. ביוזמת רס"ן צבי פז ("גולדֶה"), סגן מפקד בסיס הטירונות (בא"ח 1), הגיע למוצב סגל פלוגת הטירונים. שתי פלוגות מגדוד 51, שסיימו את [[קרב תל עזזיאת|כיבוש תל עזזיאת]], הגיעו לתל פאחר רק לאחר סיום הקרב.

מפקד הסיירת החטיבתית, סרן [[ראובן אליעז|ראובן (רובק'ה) אליעז]], לקח איתו צוות צעיר של הסיירת ונע בנתיב הנסיעה של [[חטיבה 8]], על ציר הנפט מדרום. כאן אירעה טעות נוספת: כוח הסיירת נתקל באש מהכפר [[עין פית]]. הוא הסתער אל מקור האש, ואז דיווח אליעז שהוא נמצא ב'''זעורה'''. המח"ט פקד עליו לחזור ולהגיע לתל פאחר. כעשרה מלוחמי הסיירת שירדו מזחל"מם פגוע הלכו ברגל, ונאספו על ידי צבי פז, שהגיע לשם עם טנדר "גלדיאטור" כדי לסייע בלחימה.

אליעז ריכז את לוחמיו בכניסה המזרחית למוצב. צבי פז, שעמד זקוף חרף אזהרות מצלפים, נפגע מכדור בראשו ונהרג. סמ"פ ב', אברהם סולוביץ', שחזר מכיבוש מוצב החוץ בורג'-בביל־בביל, ארגן כ-10כ־10 לוחמים על זחל"מם תקין, ועלה ביוזמתו אל התל. אליעז שלח אותו אל הכיפה הצפונית. סולוביץ' נכנס בראש חייליו לתעלה, שם ארב להם חייל סורי וקטל כמעט את כולם. לאחר מכן הגיע הסמח"ט, [[משה גת (קצין)|משה גת]], ודחק באליעז לתקוף את היעד{{הערה|שם=קוניטרה|על פי [http://naamoush.wordpress.com/2013/08/29/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%A9כשהשמש-%D7%A9%D7%A7%D7%A2%D7%94שקעה-%D7%91%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97במזרח/ "כשהשמש שקעה במזרח,"] בבלוג '''נעמוש -– הרמה הסורית''', בתחקיר שנערך כשבוע לאחר הקרב, האשים סמח"ט גולני את אנשי הסיירת בכך שהתעכבו זמן רב מאחורי מחסה לפני שפתחו בהתקפה. הוא שמע שאליעז דיווח מוקדם מדי שהמוצב נכבש, ופקד עליו להיכנס בראש הצוות ולסיים את המשימה.}}.

אז נכנסו לוחמי הסיירת אל תוך התעלות במוצב הצפוני. מפקדם אליעז ראה מולו קצין סורי מכוון אליו את רובהו, לחץ על ההדק בנשקו -– ולשניהם היה מעצור. הם התנפלו זה על זה ונאבקו בידיים חשופות. אליעז תקע אגרוף בסורי, ומעוצמת המכה נקעה זרועו, וכמעט שחוסל. למזלו קפץ דוד כהן אל תוך התעלה העמוקה, תוך שהוא יורה בקצין הסורי. כהן שבר את רגלו בקפיצה, אבל הסורי נהרג מיריותיו{{הערה|כך על פי עדותו של כהן, שהיה המפקד הקודם של הסיירת והתחלף עם אליעז כשכהן הגיע לבה"ד 1. ויש אומרים שהיה זה לוחם אחר, מוקי פלג שהרג את הסורי -– על פי [http://naamoush.wordpress.com/2013/08/29/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%A9כשהשמש-%D7%A9%D7%A7%D7%A2%D7%94שקעה-%D7%91%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97במזרח/ "הקרב של רובקה פנים אל פנים"] בבלוג '''נעמוש -– הרמה הסורית'''.}}{{הערה|{{אתר הגבורה|4522|סרן ראובן אליעז}}}}. עוזרו של הסמח"ט, רס"ן חיים יפרח, נטל פיקוד על שארית הכוח ויחד אתם השתלט על כיפת המוצב הצפוני. ב-16ב־16:22 דיווח הסמח"ט "תל פאחר בידינו". בפסגת הכיפה הצפונית גילו את גופותיהם של המג"ד, של קרינסקי ושל חייליהם. קבוצה של חיילים סורים הסגירו עצמם ונכנעו.[[קובץ:Tel Faher8 n (2).JPG|שמאל|ממוזער|250px|[[זחל"ם]] צה"לי ומקלע 0.5 המוצבים בשרידי המוצב הסורי בתל פאחר לזכר הקרב שהתחולל במקום]]

בקרב נהרגו 36 חיילים, מהם: 24 לוחמים ומפקדים מ[[גדוד 12]], שני לוחמים מ[[סיירת גולני]], שני קצינים מסגל בא"ח 1 (בסיס הטירונים החטיבתי), וכן 6 לוחמים מגדוד שריון במילואים 377 של [[חטיבה 37]]{{הערה|ברשימת החללים שבאנדרטה שהוצבה באתר, היו רשומים גם שמותיהם של 11 החללים מגדוד 13 של גולני, שנהרגו ב[[אסון בית המכס העליון]], שהתרחש שישה ימים לאחר קרב תל פאחר. לעומת זאת, היו חסרים באנדרטה שמות חללי פלוגת השריון שהשתתפו בקרב; פגם זה תוקן באנדרטה החדשה שהוצבה במאי 2017.}}. כ-100כ־100 לוחמים נפצעו. שניים מלוחמי חטיבת גולני שנהרגו בקרב, [[משה דרימר]] ו[[דוד שירזי]], עוטרו לאחר המלחמה ב[[עיטור הגבורה]].

החריגה הראשונה מתוכנית הקרב התרחשה בסמוך לכפר עין א-דיסהא־דיסה, שם אמור היה הגדוד לפנות מדרך ההטייה ולעלות אל ציר הנפט. מפקד פלוגת הטנקים, זאב נמיר, טען שאין ביכולתם לטפס מדרך ההטיה. לימים השתרשה הדעה השגויה, שמובילי הכוח טעו בדרך, ועל כן הגיעו אל המוצב מחזיתו{{הערה|יש אף הטוענים, שמפקדים ברמות שמעל הגדוד הפיצו את גרסת הטעות ב[[ניווט]] בכוונה, כדי לחפות על תכנון וניהול שגויים של הקרב. ייתכן שטעות בניווט שהתרחשה בקרב סמוך, של [[חטיבה 8]] בכפר קלע, היא שתרמה לדעה השגויה.}}. אולם כיום ברור, שהגדוד הגיע למקום הפניה הנכון, והיה רק ויכוח אם ניתן היה לפנות במקום ולטפס במדרון עם כלי הרכב. בתחקירים שלאחר הקרב טענו השיריונאים, שטנקי ה[[M51 שרמן|שרמן]] המיושנים לא היו מסוגלים לטפס על המתלול. אולם בבדיקה שערכו קציני גולני יום אחד אחרי הקרב, ובבדיקה נוספת שערך קמ"ן פיקוד צפון שלושה ימים אחר כך, התברר שבפניה הנכונה ניתן היה לטפס אפילו עם ג'יפ{{הערה|

[[קובץ:Tel_Fakher_reunion_2014.jpg|שמאל|ממוזער|400px|מפגש של הלוחמים בקרב, ספטמבר 2014. נראים בגבם, מימין לשמאל: ורדי (בכובע), שמיל, זמיר (חובש), חמאווי, ביזר, פרידמן, דוד כהן]]מפקד הגדוד משה קליין החליט לשנות את דרך ההגעה, ולהמשיך לנוע על דרך ההטיה. מכיוון שהמעורבים בהחלטה נהרגו בקרב, לא ברור אם כוונתו של המג"ד הייתה לאגף את המוצב מצפון וממזרח, או שהתכוון להגיע בדרך הקצרה ביותר אל המוצב, ולתקוף אותו מהחזית. התוכנית המקורית הייתה לתקוף מעורף המוצב, שם הייתה הכניסה הראשית מציר הנפט, ושם הוא היה פחות מוגן בגדרות, במוקשים ובמתלול טופוגרפי. בחלק מהמקורות על סיפור הקרב נטען, שזאת הייתה כוונתו של קליין, גם לאחר השינוי בתוכנית ההגעה<!--{{הערה|שם=המאירי}}. ניתן אולי להבין זאת גם מהדיווח שהתקבל במפקדת החטיבה: ''15:03 -– מג"ד 12 מדווח, "עולה על היעד. אני משנה כיוון. הדרך בציר שנקבע אינה עבירה. עולה על שפרה (תל פח'ר) '''מצפון-מערבמצפון־מערב'''." על פי עדות אחת, כבר בעין א-דיסהא־דיסה הציע אלכס קרינסקי להסתער על התל מחזיתו, כדי לחסוך זמן. אולם הצעתו לא התקבלה{{הערה|יחזקאל המאירי, '''משני עברי הרמה''', הוצאת א. לוין-אפשטייןלוין־אפשטיין 1970, עמ' 120}}-->.<!--{{הערה|בתרשים שעשה דני ביזר על גבי [http://naamoush.files.wordpress.com/2013/09/d79ed7a4d7aa-d7a9d799d79cd795d79f.jpg צילום אוויר] בבלוג '''נעמוש -– הרמה הסורית''', ניתן לראות שדרך ההטיה מוליכה אל מרגלות השלוחה הצפונית, בתוואי שבחלקו מוסתר מהמוצב.}}. -->

אחד מסיפורי המורשת הידועים הוא על הקרב פנים-אל-פניםפנים־אל־פנים שהתרחש בין מפקד הסיירת, ראובן אליעז ("רובק'ה"), לבין קצין סורי, לאחר שלשניהם היה מעצור בכלי נשקם. דוד כהן, מפקדה הקודם של הסיירת וחברו הטוב של אליעז, טוען שהוא זה שקפץ לתוך התעלה, ועוד בהיותו באוויר ירה והרג את הסורי שאחז באליעז. לעומתו טוענים לוחמים אחרים, שהיה זה לוחם הסיירת מוקי פלג שירה בקצין הסורי.-->

[[קובץ:Tel Faher8 n (1).JPG|שמאל|ממוזער|250px|האנדרטה הישנה על התל (שהוחלפה ב-2017ב־2017), ובה רשימה של חללי הקרב, וחללים נוספים]]

[[יצחק רבין]], רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, אמר בכנס שנערך ללוחמי החטיבה ב[[עכו]], מספר חודשים אחרי המלחמה: "{{ציטוטון|אתם ביצעתם את אחד ממבצעי ההבקעה הקשים ביותר בצה"ל, אחד ממבצעי המופת לצה"ל כולו".}}{{הערה|1=מתוך [http://www.zanhanim.org.il/info/hi_show.aspx?id=2962 אתר הצנחנים]}}.

בסך הכל הוענקו [[עיטורי צה"ל|עיטורים]] ל-21ל־21 מהלוחמים בקרב: שני [[עיטור הגבורה|עיטורי הגבורה]], שני [[עיטור העוז|עיטורי העוז]], ו-17ו־17 [[עיטור המופת|עיטורי המופת]]{{הערה|20 עיטורים הוענקו ללוחמי חטיבת גולני (קרוב למחצית מהמעוטרים נהרגו), ואחד למ"מ השריון {{אתר הגבורה|304431|עזרא ברוש}}, שנפצע קשה ועבר שיקום ממושך.}}.

בעקבות הקרב חיבר המשורר [[יעקב אורלנד]] בלדה יוצאת דופן על סיפור הקרב. הבלדה המחורזת, הנקראת "יום תל פאחר -– בלדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים", יצאה בספר (149 עמודים) בשנת 1976. היא בנויה משילוב של סיפור הקרב מפי דמויות שהשתתפו בו, סיפור חוויותיו של המשורר בפגישותיו עם הלוחמים, קטעי שירה המעלים שאלות של זהות יהודית-ישראליתיהודית־ישראלית וקטעי זיכרון. יצוין שאהרן ורדי, היחיד מבין מפקדי הפלוגות שנותר בחיים, התנגד שהספר יחולק כמתנה לטירונים, לדבריו כדי לא להעצים את המיתוס השגוי שנוצר אחרי הקרב, באמצעות ספר שירה שנכתב בהזמנת המח"ט.

* כפועל יוצא של ההבדלים במהלכי הקרבות, מיעוט הנפגעים בתל עזזיאת -– הרוג אחד ו-4ו־4 פצועים, עומד בניגוד חריף למספר הנפגעים הגדול בתל פאחר, וכך גם מספרם הגדול של [[עיטורי צה"ל|צל"שים ועיטורים]] שהוענקו בעקבות הקרב (לעומת עיטור אחד{{הערה|{{אתר הגבורה|4533|}} }} שהוענק ללוחם בתל עזזיאת).

* לפני המלחמה, שמו של תל עזזיאת היה מוכר כמוצב המאיים ביותר על יישובי עמק החולה. לאחר הקרבות, היה זה תל פאחר שתפס את המקום בתודעה הציבורית, כמוצב שהיה הקשה ביותר לכיבוש{{הערה|מתוך עדותו של פרופ' ישראל גרשוני, לוחם בסיירת והיום היסטוריון, בבלוג '''נעמוש -– הרמה הסורית''': "אני במקור איש קיבוץ חולתה, הכרתי היטב את תל עזזיאת, מקום שעשה צרות לישראל מ-1954מ־1954... הייתה תוכנית טובה לכבוש אותו... על תל פאחר לא היה לנו שום מושג."}}.

תחקירים ראשונים נערכו בימים שלאחר הקרב, על ידי הקצין הבכיר ביותר שנותר בגדוד, אורי אלחנני (לאחר שהמג"ד ושני מ"פים נהרגו, הסמג"ד והקמב"צץ היו פצועים); אולם התחקיר היה חלקי מאוד ולא חשף את הסיבות לשיבושים בקרב. כשבוע לאחר הקרב ערכה חטיבת גולני תחקיר מפקדים ב[[קוניטרה]], אולם גם תחקיר זה לא הושלם בגלל ריב שהתגלע בין הסמח"ט לבין מפקד הסיירת על תפקודה בקרב{{הערה|שם=קוניטרה}}.

העיתונאי [[יחזקאל המאירי]] כתב בספרו "משני עברי הרמה" פרטים רבים על שהתרחש על התל, תוך ציטוט ממקורות ראשוניים, כביכול, מהצד הישראלי ומהצד הסורי; אולם לימים התגלה שלחלק גדול מהפרטים שבספר אין סימוכין של ממש{{הערה|למשל, המאירי מצטט דיווח של המג"ד קליין למח"ט: "אני משנה כיוון. הדרך בציר שנקבע אינה עבירה. עולה על שפרה (תל פח'ר) מצפון-מערבמצפון־מערב"; אולם דיווח כזה אינו קיים בשום רישום של יומן מבצעים או של רשת הקשר. הציטוט מצא את דרכו גם אל ספרו של אריה יצחקי, "בעקבות לוחמים".}}.

יחידת ההיסטוריה של פיקוד הצפון, שהוקמה לאחר המלחמה, כתבה דו"ח מסכם של כל הדו"חות שמקורם ביחידות שהשתתפו בלחימה. הדו"ח הוגש לרמטכ"ל ב-1969ב־1969. נתונים מחקריים נוספים הצטברו במהלך שנות ה-70ה־70, ובשנת 1974 הוציאה [[המחלקה להיסטוריה (צה"ל)|מחלקת ההיסטוריה של צה"ל]] את החוברת "המערכה בחזית הסורית" בעריכת ראש המחלקה, אל"ם אברהם איילון. אך גם בדו"ח זה היו אי-דיוקיםאי־דיוקים רבים, ולא ניתנו תשובות חד-משמעיותחד־משמעיות לשאלות מפתח אחדות: מדוע לא הצליח הגדוד לעלות מתוואי ההטיה אל דרך הנפט; מדוע שלח המג"ד שני קצינים בזה אחר זה אל הכוחות שמאחוריו, ומה הייתה פקודתו; מה היה חלקו של המח"ט בהפעלת הגדודים והסיירת לאחר שהתגלה השיבוש בקרב; מדוע התמהמה כוח הסיירת כ-45כ־45 דקות בכניסה לתל; ועוד.

המחקר המקיף והיסודי ביותר של הקרב נערך רק החל משנת 2013, בידי העיתונאי [[שלמה מן]], וקצין גולני שהשתתף בקרב, דני ביזר, בסיוע מ"מ השריון עזרא ברוש. מן חקר את כל החומר הכתוב שהתפרסם בספרים, במאמרים ו[[ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון|בארכיון צה"ל]], וכן ראיין רבים שהשתתפו בקרב או שתרמו למחקר עליו במשך השנים. את ממצאיו ריכז ב[https://naamoush.wordpress.com/ בלוג "נעמוש -– הרמה הסורית"], ובשנת 2017, במלאת חמישים שנה לקרב, פרסם את מחקרו המפורט בספרו "תל התעלות -– הקרב על תל פאחר". הספר כולל פירוט מדויק של לוח הזמנים, דיווחים מ[[מכשיר קשר|רשתות הקשר]] ומיומני המבצעים, מפות מעודכנות של תנועת כל הכוחות, תצלומים מקוריים ותצלומי [[רחפן]] של האתר, פרטים על כל ההרוגים בקרב, רשימה של רוב המשתתפים, ומסקנות ממדידות חדשות שנערכו בשטח.

ביום השנה ה-48ה־48 לקרב יזם שלמה מן מפגש ראשון אי-פעםאי־פעם של מרבית הלוחמים שהשתתפו בקרב, ושל משפחות ההרוגים בקרב, באתר עצמו. לחלקם זה היה ביקור ראשון באתר מאז המלחמה, ולמשפחות אחדות נודע אז לראשונה כיצד נהרג יקירם{{הערה|המשפחות של יוסף מולכו, אמנון שוקרון, מיכה תשבי, ועוד}}. כעבור שנתיים, במאי 2017, הושק ספרו של מן במפגש נוסף בבנימינה, שגם אליו הגיעו מרבית המשתתפים בקרב.

* [[שלמה מן]], '''תל התעלות -– הקרב על תל פאחר''', [[ספרי ניב]], 2017

* [[אלישיב שמשי]], "'''איפה אני נמצא, לעזאזל? -– על התמצאות בשדה הקרב'''", הוצאת [[מערכות]] -– משרד הביטחון, [[2001]].

* [[משה גבעתי (היסטוריון)|משה גבעתי]], '''הישרדות בספטמבר -– לקחים מבצעיים ממלחמות ישראל''', חולון: הוצאת 'רעות', תשע"ג-2013ג־2013, עמ' 47–54.

* [[יעקב אורלנד]], '''יום תל פאחר -– בלאדה עם ואריאציות על נושאים קיומיים''', הוצאת מערכות -– משרד הביטחון, 1976.

* [[אברהם אילון]] ואחרים, '''להסיר את האיום -– המערכה בזירה הסורית במלחמת ששת הימים''', [[מודן הוצאה לאור]], 2017, הפרק "הקרב על תל פח'ר", עמ' 234–241.

* [https://naamoush.wordpress.com/ '''נעמוש -– הרמה הסורית'''], בלוג מאת [[שלמה מן]]

* {{ynet|אחיה ראב"ד|הקרב ההרואי מ-67מ־67' שוחזר: "הזדמנות לחלוק"|4571698|17 בספטמבר 2014}}

* {{מעריב|יעקב העליון|חזרתי אליך תל-פאחרתל־פאחר|1968/06/07|04302}}, {{מעריב||המשך|1968/06/07|04401}}, {{מעריב||המשך|1968/06/07|04500}}