|
==בעת העתיקה==
פרישות והתנזרות הן דרכים מקובלות לחיים רוחניים בדתות ותרבויות רבות בעולם, אך לא בעיני רוב ההוגים היהודים לדורותיהם. הללו ראו ב"אמירת מזמורים הרבה, וידויים ארוכים מאד, צומות קשים וסיגופים דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת שוקטה" (רמח"ל בהקדמה למסילת ישרים).
שלילת-הסגפנות הגורסת שנזירות ופרישות מן המותר הן חטא מהווה עמדה עקבית אצל חכמי ישראל מאז שמעון הצדיק, שהיה משיירי אנשי כנסת-הגדולה, לאורך כל דורות חכמי המשנה:
אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, '''כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי''' [שנזיר חוטא הוא]. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא.
(בבלי, נדרים, י ע"א)
חז"ל ראו בחיי זוגיות הרמוניים, הכוללים את הקשר הגופני, כאחד היסודות החשובים בבנייתה של הרמוניה זו, תנאי להגשמה עצמית רוחנית של האדם<ref>על זוגיות ופרישות ראו בהרחבה: [[נפתלי רוטנברג]], '''תורת האהבה של רבי עקיבא''', הוצאת כרמל 2018, עמ' 55-30</ref>.
האם כך הדבר בכל דרגה רוחנית? האם אין מצב המחייב בכל זאת פרישות, ולו מוגבלת?
אין בדברי חז"ל עמדה אחידה לגבי שאלה זו ובוודאי שלא עמדה מגובשת ושיטתית כפי שניתן למצוא אצל אחדים מהוגי ימי הביניים. משה רבנו כידוע, פרש מאשתו, אבל לפי פרשנות חז"ל, מקבל הקשר בין פרישות לרוחניות ערך נמוך ביותר והוא לכל היותר ביטוי (לפי כמה פרשנויות גם לא הכרחי) לייחודו של אדון הנביאים. אידיאל הזוגיות, האהבה וההרמוניה בין איש לאשתו איננו מתערער, ולו במשהו, גם לנוכח המדרגה הנבואית העליונה, החד-פעמית, אליה הגיע בן-אנוש: נבואת משה רבנו. כמעט בניגוד לרוח דברי הפסוקים בתורה ולמשמעות הסיפור המקראי, אין החכמים נמנעים מהבעת ביקורת מסוימת, זהירה מאוד, על פרישותו של משה, או לפחות אינם מציגים את המקרה כמודל לחיקוי וכביטוי חד-משמעי לשלמות רוחנית.
רבי [[פנחס בן יאיר]] ראה בפרישות אמצעי בדוק עבור האדם להגיע למדרגה רוחנית גבוהה. וכך נכתב ב[[ברייתא]] הנודעת ב[[תלמוד|תלמוד הבבלי]]:
==בימי הביניים==
בהמשך לעמדות חז"ל גם ההוגים היהודיים בימי הביניים הציגו דעות שונות ביחס למקומה א אי מקומה של הפרישות בעבודת ה'<ref>על עמדתם השיטתית של [[רב סעדיה גאון]] ב'[[אמונות ודעות]]', רבנו [[רבנו בחיי אבן פקודה|בחיי אבן פקודה]] ב'[[חובות הלבבות]]', ר' [[יהודה הלוי]] בה[[הכוזרי|כוזרי]]' והוגים מרכזיים אחרים ראו למשל: [[נפתלי רוטנברג]], '''אילת אהבים'', עיונים בחוכמת האהבה'''''<nowiki/>'','' ידיעות-ספרים 2004, עמ' 281-273.</ref>.
פרישות היא נושא מרכזי בספרו של רבי [[בחיי בן יוסף אבן פקודה]] '''[[חובות הלבבות]]'''; הוא מגדיר את הפרישות:
==בעת החדשה==
בספרו "[[מסילת ישרים]]" הציג ה[[רמח"ל]] את הפרישות כשלב בדרך שיטתית אשר עולה אל השראת שכינה על האדם, על פי הברייתא ב[[מסכת עבודה זרה]]. אם כי ברמה המעשית, דחה מכל וכל פרישות עם נטייה לסגפנות.
במפנה המאות [[המאה ה-18|ה-18]] - [[המאה ה-19|ה-19]], נקראו "פרושים" [[עליית תלמידי הגר"א|תלמידי הגר"א]] שעלו לארץ ישראל, אף כי לא נהגו פרישות דרך-ארץ במובן חז"ל.
|
