איזאק דויטשר – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 10:
|יצירות בולטות=מחקריו על היסטוריה סובייטית; ביוגרפיות של [[לאון טרוצקי]] ושל [[יוסיף סטלין]]
}}
'''איזאק דויטשר''' ('''Isaac Deutscher''', {{כ}}[[3 באפריל]] [[1907]], [[כשאנוב]], [[גליציה]] - [[19 באוגוסט]] [[1967]], [[רומא]]) היה [[סופר]] [[יהודי]] [[מרקסיזם|מרקסיסטי]] והיסטוריון של ה[[קומוניזם]].
 
==חייו==
איזאק דויטשר גדל בבית [[יהדות|יהודי]] שומר מצוות. הוא למד ב[[חדר]] ואף התעניין ב[[ציונות]]. בערך בגיל [[בר-מצווה|בר-המצווה]] הוא איבד את האמונה באלוהים, כשהוא אכל מזון לא-[[כשר]] ביום כיפור על קבר צדיקים, כדי "לבדוק את אלוהים", ולא קרה שום דבר. אז הפך להיות אתאיסט. בגיל 16 הוא התחיל לפרסם שירים ב[[יידיש]] וב[[פולנית]] ותרגם מ[[עברית]], מ[[לטינית]], מ[[גרמנית]] ומיידיש לפולנית. בשנת [[1926]] הוא הצטרף ל[[המפלגה הקומוניסטית של פולין|מפלגה הקומוניסטית של פולין]], שבזמן שלטונו של [[יוזף פילסודסקי]] הייתה מחוץ ל[[חוק]]. בשנת [[1932]] הוא גורש משורות המפלגה, כי הוא "הגזים בסכנת הנאצים" ו"הפיץ פאניקה בקרב הקומוניסטים".
 
בשנת [[1936]] הוא הפיץ חוברת על [[משפטי מוסקבה]] וחשף את השיטה מאחורי המשפט. הוא הצליח לעזוב את פולין באפריל [[1939]] בתור כתב של עיתון פולני ל[[לונדון]]. הוריו ושני אחים נרצחו על ידי הנאצים.
בשנת [[1947]] הוא התחתן עם העיתונאית [[תמרה פרימר]] והחל לכתוב מחקרים היסטוריים רחבים. הביוגרפיה שלו על [[סטלין]] תורגמה ל-12 שפות.
 
שורה 22:
 
== יחסו ליהדות ולציונות ==
דויטשר בתחילה התנגד לציונות כמו גם ל[[יידישיזם]], מתוך גישתו המרקסיסטית השוללת את הלאומנות. הוא הגדיר את עצמו כהומניסט יהודי כאתאיסט וכאזרח העולם, ותבע את המונח "non-Jewish Jew" (תרגום חופשי: יהודי שאינו שותף ליהדות) עבור אנשים מסוגו. הוא החשיב את [[אלישע בן אבויה]] כמודל לחיקוי.
 
אחרי השואה הוא שינה את דעתו וקבע שהקמת מדינה יהודית היא חובה היסטורית. אבל ברבות השנים הוא נהיה למבקר של המדינה שקמה ושל יחסה לפלסטינים וחשב שהניצחון ב-[[1967]] יביא אסון ל[[ישראל]].
 
דויטשר סיכם את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים כך:
{{הדגשה|"איש קופץ מבניין בוער, ונופל על איש אחר. משפחתו של האיש הראשון נספתה בשריפה, ידיו ורגליו של האיש השני נשברו. לאיש הראשון לא הייתה ברירה, אבל עבור האיש עם הגפיים השבורות הוא המקור לצרותיו.
אם השניים ינתבו את המצב בצורה רציונלית הם לא יהפכו לאויבים. האיש שניצל מהשריפה יוכל לעזור ולתמוך בשני בסבלותיו, והשני יוכל להסיק שהוא קורבן של נסיבות שלאיש מהם לא הייתה עליהן שליטה. אבל צפו וראו מה קורה כשהשניים לא נוהגים ברציונליות, הפצוע נשבע לנקום באיש שנפל עליו ותולה בו את כל האשמה. והוא מצידו מאימת הנקמה: עולב בו, בועט בו, והולם בו בכל אשר יפגשו. והאיש כשהוא נבעט חוזר ומחזק את שבועת הנקמה שלו, ושוב נענש ושוב מוכה. העוינות, כה מקרית בתחילה, מקשה, מרעילה את לבם ומוחם, והופכת למהות המעצבת של כל קיומם וחייהם."}}