|
נולד בשם '''פטר מרטין גרגור היינריך הלברג''' (ב[[גרמנית]]: '''Peter Martin Gregor Heinrich Hellberg''') ב-[[1933]] ב[[דרזדן]] שב[[גרמניה]]. אמו, ברטה גורביץ, הייתה [[יהדות|יהודייה]], ואילו אביו, [[מרטין הלברג]], היה [[גרמנים|גרמני]]-[[נצרות|נוצרי]],{{הערה|עיין ערך [[:de:Martin Hellberg|Martin Hellberg]] בוויקיפדיה הגרמנית.}} בן של כומר, שלימים נודע כ[[במאי]] ו[[שחקן]] ידוע בגרמניה. אימו עלתה עמו ל[[ארץ ישראל]] כשהיה בן שנתיים וכאן נישאה להרצל תומרקין, שהיה ל[[אב חורג|אביו החורג]]. ב-[[1949]] נולדה אחותו. בגיל תשע גילה תומרקין את עובדת היותו בן מאומץ. "זה גרם למועקות", הוא תיאר בהמשך את תחושותיו. "זה גרם לנתק עם ההורים, כי אתה יודע שלא מדברים אליך אמת".{{הערה|שם=קסלר|קסלר, עדי, "נגעתי במוות כמה פעמים", '''העיר – תל אביב''', 24 בינואר 2002}}
תומרקין גדל ב[[תל אביב]], והתחנך בבית הספר העממי "[[בית החינוך ע"ש א"ד גורדון|בית חינוך לילדי עובדים]]", שהיה שייך ל[[שיטת הזרמים בחינוך#זרם העובדים|זרם העובדים]]. מאוחר יותר עברה המשפחה ל[[בת ים]], שם למד תומרקין בבית הספר הדתי "[[תחכמוני (בית ספר)|תחכמוני]]". בראיון מאוחר תיאר תומרקין את קשייו בסביבה דתית זו ואת מעברו בין כמה מוסדות חינוך שונים. בין היתר הוא נשלח תומרקין ללמוד בקיבוץ ב[[עמק יזרעאל]], שם שהה תקופה של כמה חודשים{{הערה|שם=עומר|ראו: עומר, מרדכי, "מי שאינו אוהב את נוף מולדתו – גם היא אינה חשה אותו...", '''פרוזה''', ספטמבר 1978.}}; ב"בית החינוך" ברחוב בצלאל בתל אביב{{הערה|בית הספר מוקם בשטח עליו הוקם [[גן מאיר]]}} ובבתי ספר אחרים של זרם העובדים בבת ים ובחולון.{{הערה|שם=עומר}}
בשנת ב-[[1946]] הצטרף לאגודה ימיתהימית. באותה שנה למדנרשם בביתלבית הספר המקצועי "[[מכללת מקס פיין|מקס פיין]]", שם למד [[מסגר]]ות ואחר כך [[טלקומוניקציה]] וחשמל. בשנת ב-[[1949]] הצטרף כנער סיפון לשתי הפלגות של האונייה "[[נגבה (אונייה)|נגבה]]" לאירופה. לאחר מכןבהמשך עבד בעבודות שונות ועסק בפיסול חובבני ב[[חומר קרמי]] וב[[בטון]]. בשנת ב-[[1952]] התגייס ל[[צה"ל]] ושירת ב[[חיל הים הישראלי|חיל הים]] כמדריך חבלה בשייטת. בזמן השירות הצבאי ולאחריו יצר תומרקין פסלוני חיות, שנמכרו בחנויות שונות.{{הערה|שם=קסלר}}
=== 1954–1960: מעין הוד לאירופה ===
[[קובץ:Hezi cohen gallery 004.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עבודות של תומרקין מתקופת שהותו בצרפת, מראה תצוגה בתערוכה "פריז: 1957–1959" ב[[גלריה חזי כהן]] בתל אביב (2011)]]
בשנת ב-[[1954]], לאחר שחרורו מצה"ל, למד תומרקין אצל הפסל [[רודי להמן]] ב[[עין הוד]] במשך כשנה. הוראתו של להמן התמקדה בעיצוב דמויות וצורות המנותקות הן מגישות ריאליסטיות-אקדמיות והן מגישות [[אוונגרד]]יות. "כשהיה מנפנף לי לשלום ויורד בדרכו לירושלים", העיד תומרקין על יחסו ללהמן, "הייתי מתחיל את הספירה לאחור, עד שרודי יגיע ואחכה לו בקצה השביל ואנפנף לאותה ביצת ענק המתנהלת לאיטה במעלה ההר, מצפה להראות לו את שיצרתי בשבועיים שנעדר... את הערבים היינו מבלים בשיחות על אמנות ועל פיסול, בעיקר על אהבתו לפיסול שבין הפרת והחידקל ובעיקר שומר ומארי, על הצורה הנקייה, על המבע, על העוצמה הנובעת מן החומר ומן הפיסול הזעיר,{{הערה|1=Minor art – '''להשלים הערה'''}} על ההבדל שבין חיה לאדם בפסל."{{הערה|ראו: קלר, הלגה, '''פיסול כמולדת''', הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005, עמ' 122.}} על העבודות המוקדמות שיצר בתקופה זו נמנה פסל הברונזה "אשה", המתוארך לשנת ל-[[1955]], ובו דימוי של האלה המיצריתהמצרית [[איזיס]], המתוארת כשעל ראשה עוף שחוט אשר- מחליף אתבמקום דימוי הבז המצרי הרווח.{{הערה|ראו: עפרת, גדעון, "למרוד בנמרוד", '''הארץ''', 7 ביולי 2000}}
בשנת [ב-[1955]] נסע תומרקין ל[[גרמניה המזרחית]], שם פגש לראשונה את אביו הביולוגי. בעת שהותו בגרמניה נולדה לו בת מיחסים עם אישה מקומית. תומרקין העיד בראיון מאוחר כי לא היה בקשר עם בתו ועם אמה וכי ראה את בתו רק פעם אחת בחייו.{{הערה|הבת ואמא נפטרו בתאריך לא ידוע. ראו: פוקס, שרית, "היציאה של יגאל תומרקין", '''מעריב''', 23 באפריל 1992}} וגם יחסיו עם אביו לא היו קרובים.{{הערה|האב נפטר בנובמבר 1999. ראו: עמיר, ירמי, "חצי מהעם הזה באמת אספסוף", '''ידיעות אחרונות – 24 שעות''', 7 בנובמבר 1999, עמ' 14.}} בגרמניה עבד תומרקין כתפאורן-מתמחה ב"[[ברלינר אנסמבל]]", תאטרונו של [[ברטולט ברכט]]. בין העבודות העצמאיות שיצר הייתה תפאורה לגרסה מחודשת למחזה "[[הנפש הטובה מסצ'ואן]]" ([[1940]]), שהועלתה כהפקת ניסיון מחוץ לברלין.{{הערה|שם=פחח או גאון|"תומרקין, פחח או גאון?", '''העולם הזה''', 1962 (העולם הזה 1275). כתבה עם פרטים חסרים, תיק יגאל תומרקין, [[מרכז המידע לאמנות ישראלית]].}} תומרקין הרבה לציין את דמותו של ברכט כבעלת השפעה עמוקה על יצירתו. לאחר מותו של ברכט, בשנת ב-[[1956]], היגר תומרקין ל[[גרמניה המערבית]] ואחר כך ל[[הולנד]], שם נישא לבת זוגו הישראלית נעמי. מאוחר יותר עבר להתגורר ב[[צרפת]]. הייתה זו תקופה של מצוקה כלכלית קשה.{{הערה|שם=פחח או גאון}}
בשנת ב-[[1959]] פגש ב[[משורר]] [[טריסטן צארה]] ב[[פריז]], דרכו נחשף אל האמנותלאמנות של תנועת ה"[[דאדא]]". בין היתר הכיר את ה[[פוטומונטאז']]ים של [[ג'ון הרטפילד]] ואת ה[[קולאז']]ים של [[קורט שוויטרס]]. השפעות מוצהרות נוספות היו הפיסול של [[חוליו גונזאלס]] ו[[סזאר בלדסיני]] (César Baldaccini).{{הערה|1=[http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PrasIsrael/Tashsad/IgaelTumarkin/ יגאל תומרקין – קורות חיים], אגף פרסי ישראל, באתר [[משרד החינוך]]}} תחת השפעות אלו ונוספותואחרות החל תומרקין לגבש את התפיסה האסמבלאז'ית של יצירתו. ציוריו מאותה עת זכו להצלחה מסחרית ואמנותית ואחת מיצירותיו אף נרכשה על ידי [[גלריית טייט]].{{הערה|ראו: בראל, יואב, "אמנים ישראלים בחוץ לארץ", '''הארץ''', 2 בספטמבר 1960}}
=== 1960–1970: "אמנות המחאה" ===
[[קובץ:Tumarkin newspaper001.tif|שמאל|ממוזער|250px|יגאל תומרקין, 1962]]
[[קובץ:Tumarkin newspaper002.tif|שמאל|ממוזער|250 פיקסלים|יגאל, נעמי ואורנה תומרקין בדירתם שבבת ים, 1962]]
בשנת ב-[[1960]] חזר תומרקין לישראל בעידודם של דנציגר, [[יונה פישר]] ו[[סם דובינר]] כדי "לעשות תערוכה ב'בצלאל', ואחר כך ולחזורלחזור",{{הערה|דוד הלוי, עיתון "העיר" (תל אביב), 31 באוקטובר 1960}} אולםאך נשאר בארץ למשך שנתייםכשנתיים נוספות.{{הערה|ראו: יגאל תומרקין, "דנציגר בעיני יגאל תומרקין", '''סטודיו''' 76, אוקטובר–נובמבר 1996, עמ' 21–23.}} בשנת ב-[[1961]] נפתחה ב[[בית הנכות בצלאל]] תערוכת היחיד הראשונה של תומרקין בישראל. תומרקין כתב כי הגיע מפריז "עם בשורת האובייקט והאסמבלאז', אותו זבל פואטי שלא היה ידוע ומקובל בארץ של האבסטרקט הלירי".{{הערה|תומרקין, יגאל, "הנאום שלא נאמתי, מוזיאון ישראל – מאזן בן 38", 1999, תיק יגאל תומרקין, [[מרכז המידע לאמנות ישראלית]], מוזיאון ישראל, ירושלים.}}
בין העבודותבעבודות שיצר בולטת השפעת [[אמנות הפופ]] ואמנות המחאה ה[[אוונגרד]]ית. בציור "[[פאניקה אודות מכנסיים]]" (1961), מן העבודות המפורסמות של אותה תקופה, השתמש תומרקין בזוג מכנסי עבודה מוכתמים, צבועים בשחור, ועליהם הוסיף צבע אדום. בשנים שלאחר מכן החל לפסל בגרוטאות שונות ובברזל, וכדבריו "נראה לי אז שאני יוצר אבסורד – [[ארכאולוגיה]] בזמן הווה". בשנת ב-[[1961]] נסע ל[[הנגב|נגב]], ובנה דגמים של פסלי נוף. בשנת ב-[[1962]] נסע ל[[יפן]] ול[[ארצות הברית]] כדי ללמוד טכניקות של [[ציור]] יפני.
יצירות פיסול מונומנטליות שיצר תומרקין בתקופה זו כגון, "[[מצפור ערד]]" (1962–1968), מהוות חריגה מגישתו הפיגורטיבית באותה עת. גישה זו לעיצוב אנדרטאות הייתה אופיינית למרבית פיסול האנדרטאות שפיסל בשנות השישים של המאה. בעיצובה, האנדרטה מסמלת ומעצבת חוויה אנושית בנוף, "לא רק בצורתה ובחומריה, אלא גם במיקומה (היא מייצגת) את מכלולו של ההקשר".{{הערה|פישר, יונה, מנור-פרידמן, תמר, '''לידת העכשיו''', מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד, 2008, עמ' 31.}} עם זאת, שמר תומרקין על השפה האקספרסיבית בעיצוב המבנה וה[[קומפוזיציה]].
בשנת ב-[[1964]] קיבל תומרקין כלי נשק פגומים מ[[צה"ל]] במשקל של כטון, מהם יצר ארבעים פסלי [[אסמבלאז']] בתקופה של כחמישה חודשים בסטודיו שלו, ששכן באותה עת בקריית המלאכה בתל אביב. העבודות יועדו לתצוגה בתערוכה ב"[[בית דיזנגוף]]",{{הערה|שם=אבידר|ראו: אבידר, תמר, "פסלים אנטי-מלחמתיים – מנשק צבאי מיושן", מאמר עיתונות ללא ציון מקור, תיק יגאל תומרקין, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל.}} שנפתחה ב-[[22 בספטמבר]]. "כאשר אני יוצר פסל מנשק שבור", טען תומרקין בריאיון עיתונאי, "יש בכך משהו מרתיע. אנחנו טוענים כל הזמן שפנינו לשלום ואנחנו מתרפקים על הפסוק 'וכיתתו חרבותם לאיתים' – ובכן, זה הקו המנחה אותי".{{הערה|שם=אבידר}} הפסל "[[אנדרטת השלום (ירושלים)|אנדרטה לשלום]]", שהוצב בסמוך לקו הגבול העירוני דאז בירושלים (כיום מול הסינמטק) שייך לסדרה זו. בפסל "[[הכניסיני תחת כנפך (פסל)|הכניסיני תחת כנפך]]" (1964–1965), לדוגמה, יצר תומרקין מעין מעטפת ברזל ממנה מגיחים קני [[רובה|רובים]]. העירוב המתקיים בפסל בין ממדמימד לאומי לממדלמימד [[ליריקה|לירי]] ואף אירוטי, הפך בשנות השישים וה[[שנות השבעים של המאה העשרים|שבעים]] למאפיין של אמנותו הפוליטית של תומרקין.{{הערה|ראו: גינתון, אלן, '''"העיניים של המדינה", אמנות חזותית במדינה ללא גבולות''', מוזיאון תל אביב, תל אביב, 1998, עמ' 28.}} גישה דומה התבטאה ביצירת פסלו הידוע "[[הוא הלך בשדות (פסל)|הוא הלך בשדות]]" (1967).
עלעם התערוכות העיקריות שהציג תומרקין בתקופה זו נמנות: התערוכה "גנסטרים" (1967) ב[[גלריה גורדון]], "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" (1968) במוזיאון תל אביב, ועוד. בעקבות ההצלחה הרבה של תצוגותיו זכה תומרקין בשנת ב-[[1968]] ב-"[[פרס סנדברג]]" מטעם [[מוזיאון ישראל]] ביחד עם הצייר [[אריה ארוך]]. הייתה זו הפעם השנייה שבה חולק הפרס. במסגרת הפרס נרכש על ידי המוזיאון הפסל "אורים ותומים".{{הערה|ראו: "פרס סנדברג לארוך ותומרקין", '''הארץ''', 13 בנובמבר 1968}}
קבוצת הפסלים המכונה "אסטרונאוטים", שנוצרה בסוף שנות השישים, מהווה מעבר מן האופי האקספרסיבי של יצירתו המוקדמת של תומרקין שבה "הומרו לוחמיו באסטרונאוטים, הגרוטאות בהלחמות מלוטשות, מצופות בניקל, תפיסת האסמבלאג' האכספרסיוניסית בעימות חד בין פנים לחוץ"{{הערה|פישר, יונה, "אסטרונאוטים וחללים של תומרקין, גלריה אנגל, ירושלים", גזיר עיתון ללא מקור, תיק יגאל תומרקין, [[מרכז המידע לאמנות ישראלית]].}} פסלים נוספים שנעשו באותו זמן, מרביתם דמויות נשים, עושים שימוש בבובות [[חלון ראווה]] (מנקין) שעל ראשיהן עיצב תומרקין מעין כובעים מקושטים גדולים ברוח [[סוריאליזם|סוריאליסטית]].{{הערה|ראו: גינתון, אלן, "השם שלו מתחיל ב-T", '''תומרקין, פסלים 1957–1992''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992, ללא מספרי עמודים.}}
=== 1970–1978: מלנכוליה בפלדת אל-חלד ===
[[קובץ:Holon tumarkin 004.JPG|שמאל|ממוזער|250px|פסל מסדרת "מלנכוליה" מפלדת אל-חלד. גן פסלים, חולון]]
במהלך [[שנות השבעים של המאה ה-20]] החל תומרקין לזנוח את סגנון הפיסול האסמבלאז'י שאפייןשאיפיין את יצירתו עד אז. "הגאומטריה שהתחילה בשנות השישים בפסלי חוץ ובמונומנטים", תיאר תומרקין את השינוי בסגנונו, "הולכת ומשתלטת בצורה יותר מסובכת בפסלים האלה. [...] הקומפוזיציות הן יותר מרחביות מאשר מישוריות – ישנה גם חזרה של אותו גוף מספר פעמים באותה קומפוזיציה כדי להגביר את המתח ואת היש של הדבר החשוב".{{הערה|שרון, מרים, "אמנות מיטפיזיקה ושעמום", '''פי האתון''', 14 ביוני 1972.}} הפסל "[[התרחשויות]]" (1972), המוצב בקמפוס [[אוניברסיטת תל אביב]], מהווה דוגמה לגישה חדשה זו ביצירתו. הפסל עשוי כמונומנט מופשט, המשלב בין יציקת [[בטון]] ו[[מתכת]] המעוצבים בצורות גאומטריות לבין אלמנטים בעלי צורה גלית או מפותלת.
על אף השימוש בצורות אלו, מרבית עבודותיו בתקופה זו התרחקו מן הפיסול המופשט והמשיכו לרמוז על [[סמל]]ים תרבותיים. בין עבודות אלו בולטת קבוצת פסלים עשויים [[פלדת אל חלד]], ביניהם "בועז ויכין" (על שם [[יכין ובועז]]), "צלבנים" (1972), "מחווה ליוהנס קפלר" (1972) וסדרת עבודות שנוצרו בהשפעת ה[[תחריט]] "[[מלנכוליה (תחריט)|מלנכוליה]]" מאת [[אלברכט דירר]]. גישה גאומטרית זו בולטת גם בעיצוב גן הפסלים ב[[חולון]], שנפתח בשנת ב-1972, ועוצב על ידי תומרקין כמבוך של חומות בטון המובילות את עין הצופה ויוצרות חללים שונים כרקע לפסליו.{{הערה|ברמן, ראובן, "גן הפסלים של תומרקין בחולון", '''ידיעות אחרונות''', 11 באוגוסט 1972.}}
היצירה הידועה ביותר מתקופה זו היא "[[אנדרטה לשואה ולתקומה]]", אשר נבחרה בשנת ב-[[1972]] במכרז על ידי ועדה, שבין חבריה היו [[אריה שרון]], יסקי ומנהל "[[בצלאל]]" באותה עת [[דן הופנר]]. הפסל נבחר על ידי הוועדה לשמש כ[[אנדרטה]] עירונית ל[[השואה|שואה]] בכיכר מלכי ישראל (כיום [[כיכר רבין]]), קרוב לפינת הרחובות [[רחוב אבן גבירול|אבן גבירול]] ו[[רחוב פרישמן|פרישמן]]. תומרקין הציב בכיכר מבנה של [[פירמידה הפוכה (אדריכלות)|פירמידה הפוכה]] העשויה [[מתכת]], [[בטון]] ו[[זכוכית]]. הפירמידה ניצבת על גבי בסיס בצורת [[משולש]] הצבוע בצבע [[צהוב]] המזכיר [[הטלאי הצהוב|טלאי צהוב]]. שני מרכיבים אלו יוצרים יחד צורת [[מגן דוד]]. תומרקין ראה בצורת האנדרטה "כלוב כלא הנפתח ונפרץ. פירמידה הפוכה, אשר הבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק".{{הערה|יגאל תומרקין, "האנדרטה לשואה ולתקומה", בתוך: '''תומרקין''', [[הוצאת מסדה]], 1981.}} השימוש בצורת ה[[פירמידה (גאומטריה)|פירמידה]] הופיע גם בעבודות נוספות של האמן.
במהלך [[מלחמת יום הכיפורים]] התלווה תומרקין לכוחות צה"ל כ[[צלם]] וכ[[כתב צבאי]]. צילומיו מאותה עת, כמו גם חומרים ויזואליים נוספים ובהם דימויים מיצירותיו של [[פאולו אוצ'לו]], שימשו אותו ליצירת סדרה של 30 [[הדפס משי|הדפסי משי]] על בד שהוצגו בתערוכת היחיד "רשמי מלחמה", שנפתחה ב-[[4 בינואר]] [[1974]] במוזיאון תל אביב{{הערה|בן שאול, משה, "פרשים וורודים, טאנקים ירוקים", '''מעריב''', 27 בפברואר 1974}} והוצגו גם בבין כתלי [[המוזיאון היהודי של ניו יורק|מוזיאון היהודי של ניו יורק]] {{הערה|"הצלחה לתומרקין – בניו יורק", '''הארץ''', 11 בספטמבר 1974.}} ובמשכן לאמנות בחולון. טכניקת ההדפס אפשרה לתומרקין ליצור, מצד אחד, תגובה ישירה בעלת ממד תיעודי, ומצד שני ליצור הרחקה רגשית וניכור של אירועים אלו, באמצעות אופי [[קולאז']]י, שימוש בצבעוניות "פופית" וכדומה.{{הערה|שחורי, רן, "המלחמה האחרת", '''הארץ''', 12 באפריל 1974.}}
בין השנים [[1974]]–[[1979]] שהה תומרקין ב[[ארצות הברית]] וביקר מעת לעת בישראל. בתקופה זו יצר קבוצה של עבודות רוחביות וצמודות לקרקע, המורכבות משילוב של מסגרות מתכת וזכוכית, בהן סדרת "[[קיר רפלקטיבי]]".{{הערה|בר אדון, דורון, "קין בעיני עצמו – יוצר לוחם בזירה הפתוחה", '''סטודיו''' 115, יולי 2000, עמ' 36.}}
לקראת סוף שנות השבעים החלו להופיע ביצירותיו של תומרקין אלמנטים המושפעים מ[[אמנות אדמה|אמנות האדמה]], מה[[ארטה פוברה]] ומגישות מושגיות אחרות. חלק מהשפעות אלו מקורן בהשפעתו של הפסל [[יצחק דנציגר]], שעבודותיו בשנות השישים והשבעים עירבו מוטיבים [[פולקלור]]יסטים מקומיים, אלמנטים [[אקולוגיה|אקולוגיים]], [[הפשטה]] [[מודרניזם|מודרניסטית]] וגישה [[מטאפיזיקה|מטאפיזית]] לחומר. בשונה מעבודתו של דנציגר, יצירותיו של תומרקין, כמו גם אמנים נוספים שהושפעו מדנציגר באותה עת (בייחוד האמנים הקשורים ל[[פרויקט מצר-מסר]]), המשיכו להתייחס גם לאירועים פוליטיים בני הזמן.
בשנת ב-[[1978]], לדוגמה, יצר תומרקין את העבודה "[[השיר על האדמה|שובך יונים]]" – מבנה עשוי אדמה דמוי [[שובך]], המבוסס על מבנים דומים אותם ראה בעת ביקור ב[[מצרים]].{{הערה|שם=רפפורט|רפופורט, טליה, "אדמה נוסח תומרקין", '''דבר''', 4 במאי 1979.}} ה"שובך" הונף על גבי עמודי מתכת לגובה של כחמישה מטרים והוצב על קרקע של [[פלסטיני]] כניגוד ל[[התנחלות]] [[שילה (יישוב)|שילה]] שהוקמה באותה עת על ידי [[גוש אמונים]].{{הערה|תומרקין, יגאל, "שלום כאן!", '''העולם הזה''', אוגוסט 1978.}} בכך ביקש תומרקין להביע את התנגדותו לגירוש והריסת כפרים פלסטינים.
באותה שנה הציג תומרקין ב[[מוזיאון ישראל]] תערוכה בשם "חמש וריאציות על נושא האדמה" ובה הוצגו פסלים ודגמים העושים אף הם שימוש ב[[חול]] ובאדמה. במרכז סדרת העבודות עמד הדימוי של גוש אדמה רבועי הנתון במסגרת פיסולית מודרניסטית. אולם, הוצאתה של האדמה מסביבתה הטבעית הפך אותה למעין מזבח,{{הערה|שם=רפפורט}} המייצג יחסים מורכבים בין התרבות המודרנית לתרבות טבעית ושורשית. [[אדם ברוך]] טען על קבוצת פסלים אלו כי היא מהווה סמל לישראליות, בהיותה סינתזה של אדמה וברזל ושל אזכורי [[פולחן]]{{הערה|ברוך, אדם, "נעורי ורדהל'ה תומרקין", '''כותרת ראשית''', 29 בפברואר 1984}} ואילו [[יונה פישר]] עמד על היחס המורכב של תומרקין אל האובייקט האמנותי באותה עת ואבחן ביצירות אלו את המעבר מ"פעולה" אמנותית-סמלית באתר אל יצירה עצמאית המוצגת בסביבה מוזיאלית.{{הערה|פישר, יונה, '''יגאל תומרקין – חמש ואריאציות על נושא האדמה''', מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987, ללא מספרי עמודים.}}
לעומת עבודות אלו, הספר "עצים, אבנים ובדים ברוח", שהוציא תומרקין בשנת ב-[[1981]], הציג דימויים רבים מן התרבויות הפולחניות העממיות הפלסטינית, היהודית וה[[בדואים|בדווית]], שהפכו בעבודותיו לסדרה של פעולות אמנותיות סביב עצים. הפעולות הפיסוליות שביצע תומרקין עירבו בין המוטיבים העממים, כגון קשירת בדים צבעוניים לעץ, לבין אלמנטים פיסוליים מודרניים. תומרקין הגדירן כניסיון "להיות חלק פעיל במכלול: לגעת בנוף, לא לאונסו".{{הערה|תומרקין, יגאל, '''עצים, אבנים ובדים ברוח''', מסדה, 1981.}}בעבודה "הגדרת עץ התולע" ([[1980]]–1981), לדוגמה, הציב תומרקין סדרה של חמישה לוחות זכוכית המקיפים עץ [[אלון התולע]] שניצב בשטח קיבוץ [[אילון]], אל מול שרידי היישוב [[איקרית]]. בנוסף מתח כבל מתכת בין העץ לאדמה, שעליו נתלו בדים צבעוניים. סדרת העבודות זו, הקשורה לעצים המקומיים, טען [[יגאל צלמונה]], מהווה ביטוי לביטוי לקשר שבין האדם לאדמה.{{הערה|צלמונה, יגאל, '''100 שנות אמנות ישראלית''', מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 354.}}
סביבה אמנותית שונה עוצבה על ידי תומרקין באותה עת ב"פסל לטייסים", שכלל [[מסוק]] צבאי שהוצא משימוש המוקף בגדר עמודי עץ. הפסל מהווה אלמנט מרכזי בגן פסלים שנחנך ב-[[9 בדצמבר]] [[1983]] בבסיס חיל האוויר [[פלמחים (בסיס)|פלמחים]], על שטח של כשישה [[דונם]].{{הערה|בליטנטל, עליס, "תומרקין בין השק"ם למגורים", '''מעריב''', 9 בדצמבר 1982.}}
בריאיון עיתונאי הסביר תומרקין את יחסו המורכב לתרבות ולחברה באומרו "יש לי סלידה לשמים הגבוהים של [[הים התיכון]] ולשמים הנמוכים של אירופה. אז אני נשארתי לא פה ולא שם. אני נע בין שניהם".{{הערה|חרומצ'נקו, יולי, "במומו מפסל", '''כל העיר''', 30 בינואר 2004}} יחס זה תורגם לעיסוק שיטתי בהיסטוריה של אירופה. בסדרת העבודות "מברטה השמנה עד רוזה האדומה" ([[1984]]–[[1989]]), לדוגמה, יצר תומרקין מבנה של קרונית הנעה על פסים ועליה מותקן [[פגז]] המסמל את "[[ברטה השמנה]]" – כינויו של [[תותח]] גרמני – המכוון אל דמותה של [[רוזה לוקסמבורג]]. הפסלים, העושים שימוש במגזרת מתכת (סילואטה), בקרוניות על [[פסי רכבת]], היוצרים מתח בין תנועה לסטטיות ובשימוש ב[[צבע יסוד]], המאחד את חלקי הפסל, אופייניים לסגנונו של תומרקין בתקופה זו. תומרקין הגדיר את הדימוי כ"מסמל את הקשת של האידיאלים הפוליטיים בעידן המכונה הראשון".{{הערה|תומרקין, יגאל, "ציוני דרך אוטוביוגרפיים", בתוך: גינתון, אלן, '''תומרקין, פסלים 1957–1992''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992.}}
עבודות נוספות של תומרקין החלו לעסוקעסקו גם בגורלה של [[גרמניה]] בתקופת [[מלחמת העולם השנייה]]. בסדרת העבודות הנושאת את כותרת שירו של [[היינריך היינה]] – "[[גרמניה. אגדת חורף]]" או "רקוויאם גרמני" ([[1991]]–[[1992]]), חידד תומרקין את ההבחנה שבין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים, לבין דימויים של כאוס והרס. בפסל "[[Macht Arbeit Frei?]]{{D}}" {{כ}}(1992), בחר תומרקין להשתמש שוב בדימוי ה[[פירמידה (גאומטריה)|פירמידה]] שהופיעה בעבודות מוקדמות שלו, "כסמל נצחי של אבן הפינה של החברה האנושית", שהפכה ביצירה ל"בית חרושת ענק למוות".{{הערה|תומרקין, יגאל, "פסלי תומרקין, גן אבו נבוט, יפו", חמו"ל, 2001.}} פסל זה זכה בשנת ב-1992 בפרס הראשון בתחרות [[פרס רודן]] לפיסול מטעם מוזיאון האקונה ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ב[[יפן]].{{הערה|"הפסל תומרקין זכה במקום הראשון בתחרות ביפן", '''על המשמר''', 9 ביולי 1992.}} בעקבות הזכייה הוצב במוזיאון פסלו "[[שבעת עמודי החוכמה שלי כמחווה להרי יפן]]" (1992).
במהלך [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] זכה תומרקין להכרה מחודשת בקרב הממסד האמנותי. באפריל 1992 נפתחה ב[[מוזיאון תל אביב לאמנות]] תערוכה רטרוספקטיבית שהוקדשה ליצירתו הגרפית של תומרקין, לצד תערוכה נוספת שהוקדשה לפיסול שלו. לרגל התערוכה אף שחזר תומרקין כמה מיצירותיו המוקדמות שנהרסו במהלך השנים. בשנת ב-[[1993]] יזם תומרקין תערוכה רטרוספקטיבית ליצירתו (אוצרת: [[רחל (רוחל'ה) זיו]]), שהתקיימה בחלל חדשני לאותה התקופה: לופט בקומה שמעל אחד ממבני נמל יפו (כיום מול תיאטרון "נא לגעת"). בשנת ב-1994, חנך תומרקין גן פסלים שני בשטח הגן הלאומי [[כוכב הירדן]], ובשנת וב-1999 הוצגה תערוכת היחיד שלו, "לצייר שפם לזמיר", ב[[מוזיאון ישראל]].
בשנת ב-[[1998]], בעת ששהה ב[[פריז]] לחופשהבחופשה, חלה תומרקין ב[[דלקת קרום המוח]].{{הערה|שם=קסלר}} באותה שנה הוא זכה תומרקין ב[[פרס זוסמן (יד ושם)|פרס זוסמן]] לאמנים הנותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה. בעקבות סערה ציבורית שקמה כנגד הענקת הפרס, החליטה הנהלת [[יד ושם]], המעניקה את הפרס, לבטל את הענקתו לתומרקין.{{הערה|גרייבסקי, מיכל, "יד ושם ביטל הפרס לאמן תומרקין", '''ידיעות אחרונות''', 9 בינואר 1998}} כנגד תומרקין נטען כי צוטט באומרו "כאשר רואים את השחורים האלה מבינים למה הייתה השואה", טענה שהוכחשה על ידי תומרקין.{{הערה|וייל, מרטין, "על פרשת שלילת פרס יד ושם מתומרקין", '''סטודיו''', פברואר 1998.}} הנהלת קרן זוסמן החליטה לעקוף את החלטת יד ושם ולהעניק לתומרקין את הפרס בטקס שנערך ב-[[2 באפריל]] במסגרת פתיחת תערוכה של אמנות ישראלית לציון 50 שנה להקמת מדינת ישראל ב[[המוזיאון היהודי (וינה)|מוזיאון היהודי]] ב[[וינה|ווינה]], [[אוסטריה]].{{הערה|[[לילי בנקל ברגמן|ברגמן, לילי בנקל]], "תקרית בטקס הענקת פרס זוסמן לאמן הישראלי", '''ידיעות אחרונות''', 5 באפריל 1998}}
סערה ציבורית דומה התרחשה בשנת ב-[[2004]], בעקבות זכייתו של תומרקין ב[[פרס ישראל]] לפיסול. ועדת הפרס נימקה את החלטההחלטתה באומרה כי "תומרקין הוא מהחשובים ומהמקוריים שביוצרי הסגנון המודרני בפיסול הישראלי. יצירתו הטביעה את חותמה על האמנות הישראלית בארבעים השנים האחרונות".{{הערה|1=[http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PrasIsrael/Tashsad/IgaelTumarkin/NimokyHsoftim.htm נימוקי השופטים], באתר פרס ישראל}} אולם התבטאויות ישנות של תומרקין גרמו להתנגדות ציבורית למתן הפרס. בעקבות המחאות הציבוריות אישרה ועדת הפרס שלוש פעמים את זכייתו של תומרקין,{{הערה|שם=גולדברג|גולדברג, מיכל, "בג"ץ ידון היום בפרס לתומרקין", '''ידיעות אחרונות – כותרת''', 29 במרץ 2004, עמ' 19}} כונס דיון דחוף של [[הכנסת]] שדן בעניין זה{{הערה|שרביט, נועם, "למרות המחאות: פרס ישראל בפיסול יוענק לאמן יגאל תומרקין", '''חדשות מחלקה ראשונה''', 15 במרץ 2004}} וב-[[29 במרץ]] 2004 אף התקיים דיון ב[[בג"ץ]] בשלוש עתירות שהוגשו נגד מתן הפרס; בג"ץ דחה את העתירות.{{הערה|שם=גולדברג}}{{הערה|נועם שרביט, [http://www.nfc.co.il/archive/001-D-44339-00.html?tag=8-31-20 "בגצ: תומרקין התנצל על התבטאויותיו רק כדי לרצות את שרת החינוך"], '''חדשות מחלקה ראשונה''', 30 באפריל 2004.}}
במהלך [[העשור הראשון של המאה ה-21]] עבר תומרקין ליצור בסטודיו במושב [[בורגתא]]. הוא אף הקים במושב גן פסלים מיצירותיו. בשנת ב-[[2009]] נערכה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירתו בשם "יגאל תומרקין – 50 שנות יצירה" בגלריות אופאל וזיסמן בתל אביב-יפו. ב-[[2017]] נערך במרכז לאמנות עכשווית בערד התערוכה "יובל למצפור ערד" (אוצרת: [[הדס קידר]]), שהציגה עבודות של מבחר אמנים שהתייחסו ביצירתם [[מצפור ערד|למצפור]] שיצר תומרקין ב-1968 בקצה טיילת מואב. את התערוכה ליווה קטלוג שערכה נוגה ראב"ד.
==יצירתו של יגאל תומרקין==
|
