יגאל תומרקין: הבדלים בין גרסאות

נוספו 13 בתים ,  לפני 3 חודשים
מ
[[קובץ:Macht Arbeit Frei 005.JPG|ממוזער|250 פיקסלים|[[Macht Arbeit Frei?]]{{D}} (פרט), 1991-9, ברזל ובטון, גן אבו נבוט, תל אביב-יפו]]
[[קובץ:Zbib El-Ard 17.JPG|ממוזער|250 פיקסלים|שמאל|תומרקין עם [[אילנה גור]] (מימין) בפתיחת התערוכה "Zbib El-Ard"{{כ}} (2013)]]
החל ממחצית [[שנות השמונים של המאה ה-20|שנות השמונים]], ובייחוד במהלך [[שנות התשעים של המאה ה-20|שנות התשעים]], הופיעו ביצירותיו בתדירות הולכת וגדלה דימויים פיגורטיביים המתכתבים עם ההיסטוריה ועם [[התרבות המערבית]] במאה ה-20. דיוקנאותיהם של אישים כגון כ[[פרנץ קפקא]], [[וולטר בנימין]], [[וינסנט ואן גוך]] ואחרים שובצו בעבודותיו של תומרקין כסמלים תרבותיים המבטאים הזדהות עם הגותם וגורלם של אישים אלו.{{הערה|בר אדון, דורון, "קין בעיני עצמו - יוצר לוחם בזירה הפתוחה", '''סטודיו''' 115, יולי 2000, עמ' 33.}}
 
בריאיון עיתונאי הסביר תומרקין את יחסו המורכב לתרבות ולחברה באומרו "יש לי סלידה לשמיםמהשמים הגבוהים של [[הים התיכון]] ולשמיםומהשמים הנמוכים של אירופה.; אז אני נשארתי לא פה ולא שם., אני נע בין שניהם".{{הערה|חרומצ'נקו, יולי, "במומו מפסל", '''כל העיר''', 30 בינואר 2004}} יחס זה תורגם לעיסוק שיטתי בהיסטוריה של אירופה. בסדרת העבודות "מברטה השמנה עד רוזה האדומה" ([[1984]]–[[1989]]), לדוגמהלמשל, יצר תומרקין מבנה של קרונית הנעה על פסים ועליה מותקן [[פגז]] המסמל את "[[ברטה השמנה]]" – כינויו של [[תותח]] גרמני מ[[מלחמת העולם הראשונה]], המכוון אל דמותה של [[רוזה לוקסמבורג]]. הפסלים, העושים שימוש במגזרת מתכת (סילואטה), בקרוניות על [[פסי רכבת]], היוצריםיוצרים מתח בין תנועה לסטטיות, וכן ובשימושבשימוש ב[[צבע יסוד]], המאחד את חלקי הפסל, והם אופייניים לסגנונו של תומרקין בתקופה זו. תומרקין הגדיר את הדימוי כ"מסמל את הקשת של האידיאלים הפוליטיים בעידן המכונה הראשון".{{הערה|תומרקין, יגאל, "ציוני דרך אוטוביוגרפיים", בתוך: גינתון, אלן, '''תומרקין, פסלים 1957–1992''', מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1992.}}
 
עבודות נוספות של תומרקין עסקו גם בגורלה של [[גרמניה]] בתקופת [[מלחמת העולם השנייה]]. בסדרת העבודות הנושאת את כותרת שירו של [[היינריך היינה]] "[[גרמניה. אגדת חורף]]", או "רקוויאם גרמני" ([[1991]]–[[1992]]), חידד תומרקין את ההבחנה שבין מוטיבים גאומטריים-שכלתניים, לבין דימויים שלדימויי כאוס והרס. בפסל "[[Macht Arbeit Frei?]]{{D}}" {{כ}}(1992), בחר תומרקין להשתמש שוב בדימוי ה[[פירמידה (גאומטריה)|פירמידה]] שהופיעהמהעבודות בעבודות מוקדמותהמוקדמות שלו, "כסמל נצחי של אבן הפינה של החברה האנושית", שהפכה ביצירה ל"בית חרושת ענק למוות".{{הערה|תומרקין, יגאל, "פסלי תומרקין, גן אבו נבוט, יפו", חמו"ל, 2001.}} פסל זה זכה ב-1992 בפרס הראשון בתחרות [[פרס רודן]] לפיסול, מטעם מוזיאון האקונה ומוזיאון אוצוקושי גאהרה ב[[יפן]].{{הערה|"הפסל תומרקין זכה במקום הראשון בתחרות ביפן", '''על המשמר''', 9 ביולי 1992.}} בעקבות הזכייה הוצב במוזיאון פסלו "[[שבעת עמודי החוכמה שלי כמחווה להרי יפן]]" (1992).
 
במהלך [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] זכה תומרקין להכרה מחודשת בקרב הממסד האמנותי. באפריל 1992 נפתחה ב[[מוזיאון תל אביב לאמנות]] תערוכה רטרוספקטיבית שהוקדשה ליצירתו הגרפית של תומרקין, לצד תערוכה נוספת שהוקדשה לפיסול שלו. לרגל התערוכה אף שחזר תומרקין כמה מיצירותיו המוקדמות שנהרסו במהלך השנים. ב-[[1993]] יזם תומרקין תערוכה רטרוספקטיבית ליצירתו (אוצרת: [[רחל (רוחל'ה) זיו]]), שהתקיימה בחלל חדשני לאותה התקופה: לופט בקומה שמעל אחד ממבני נמל יפו (כיום מול תיאטרון "נא לגעת"). ב-1994, חנך תומרקין גן פסלים שני בשטח הגן הלאומי [[כוכב הירדן]], וב-1999 הוצגה תערוכת היחיד שלו, "לצייר שפם לזמיר", ב[[מוזיאון ישראל]].
 
ב-[[1998]], בעת ששהה ב[[פריז]] בחופשה, חלה תומרקין ב[[דלקת קרום המוח]].{{הערה|שם=קסלר}} באותה שנה הוא זכה ב[[פרס זוסמן (יד ושם)|פרס זוסמן]] לאמנים הנותנים ביטוי ביצירתם למוראות השואה. בעקבות סערה ציבורית שקמה כנגדנגד הענקת הפרס, החליטה הנהלת [[יד ושם]], המעניקה את הפרס, לבטל את הענקתו לתומרקין.{{הערה|גרייבסקי, מיכל, "יד ושם ביטל הפרס לאמן תומרקין", '''ידיעות אחרונות''', 9 בינואר 1998}} כנגד תומרקין נטען כי צוטט באומרו "כאשר רואים את השחורים האלה מבינים למה הייתה השואה", טענה שהוכחשה על ידי תומרקין.{{הערה|וייל, מרטין, "על פרשת שלילת פרס יד ושם מתומרקין", '''סטודיו''', פברואר 1998.}} הנהלת קרן זוסמן החליטה לעקוף את החלטת יד ושם ולהעניק לתומרקין את הפרס בטקס שנערך ב-[[2 באפריל]] במסגרת פתיחת תערוכה של אמנות ישראלית לציון 50 שנה להקמת מדינת ישראל ב[[המוזיאון היהודי (וינה)|מוזיאון היהודי]] ב[[וינה|ווינה]], [[אוסטריה]].{{הערה|[[לילי בנקל ברגמן|ברגמן, לילי בנקל]], "תקרית בטקס הענקת פרס זוסמן לאמן הישראלי", '''ידיעות אחרונות''', 5 באפריל 1998}}
 
סערה ציבורית דומה התרחשה ב-[[2004]], בעקבות זכייתו שלזכיית תומרקין ב[[פרס ישראל]] לפיסול. ועדת הפרס נימקה החלטתה באומרה כי "תומרקין הוא מהחשובים ומהמקוריים שביוצרי הסגנון המודרני בפיסול הישראלי. יצירתו הטביעה את חותמה על האמנות הישראלית בארבעים השנים האחרונות".{{הערה|1=[http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/PrasIsrael/Tashsad/IgaelTumarkin/NimokyHsoftim.htm נימוקי השופטים], באתר פרס ישראל}} אולם התבטאויות ישנות של תומרקין גרמו להתנגדות ציבורית למתן הפרס. בעקבות המחאות הציבוריות אישרה ועדת הפרס שלוש פעמים את זכייתו של תומרקין,{{הערה|שם=גולדברג|גולדברג, מיכל, "בג"ץ ידון היום בפרס לתומרקין", '''ידיעות אחרונות – כותרת''', 29 במרץ 2004, עמ' 19}} כונס דיון דחוף של [[הכנסת]] שדן בעניין זה{{הערה|שרביט, נועם, "למרות המחאות: פרס ישראל בפיסול יוענק לאמן יגאל תומרקין", '''חדשות מחלקה ראשונה''', 15 במרץ 2004}} וב-[[29 במרץ]] 2004 אף התקיים דיון ב[[בג"ץ]] בשלוש עתירות שהוגשו נגד מתן הפרס; בג"ץ דחה את העתירות.{{הערה|שם=גולדברג}}{{הערה|נועם שרביט, [http://www.nfc.co.il/archive/001-D-44339-00.html?tag=8-31-20 "בגצ: תומרקין התנצל על התבטאויותיו רק כדי לרצות את שרת החינוך"], '''חדשות מחלקה ראשונה''', 30 באפריל 2004.}}
 
במהלך [[העשור הראשון של המאה ה-21]] עבר תומרקין ליצור בסטודיו במושב [[בורגתא]]. הוא אף הקים במושב גן פסלים מיצירותיו. ב-[[2009]] נערכה תערוכה רטרוספקטיבית מיצירתומיצירותיו בשם "יגאל תומרקין – 50 שנות יצירה" בגלריות אופאל וזיסמן בתל אביב-יפו. ב-[[2017]] נערך במרכז לאמנות עכשווית בערד התערוכה "יובל למצפור ערד" (אוצרת: [[הדס קידר]]), שהציגה עבודות של מבחר אמנים שהתייחסו ביצירתם [[מצפור ערד|למצפור]] שיצר תומרקין ב-1968, בקצה טיילת מואב. את התערוכה ליווה קטלוג שערכה נוגה ראב"ד.
 
==יצירתו של יגאל תומרקין==