אליהו גלעדי – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 19:
לדעת חוקר לח"י [[יוסף הלר]], התבטאה מגרעתו הגדולה של גלעדי בחוסר יכולתו לקבל [[מרות]]. לדבריו, באביב 1943 החל גלעדי להתמודד מול שמיר על הנהגת לח"י. שמיר רצה להפעיל את אנשי לח"י במבצע תעמולה נרחב ב[[היישוב|יישוב]], באימונים ובצבירת כוח עד שיתאושש הארגון ויחזור לפעילות נגד הבריטים. גלעדי לעומתו צידד במה שכינה "החרמת כספים", דהיינו מעשי [[שוד]], פריצות וגנבות, וכן תמך בהריגת מנהיגים פוליטיים של תנועות יריבות – אנשי אצ"ל, מפקדי [[ההגנה]] וראשי מפלגות [[ציונות|ציוניות]]. כאשר שמיר ביטל פעולה של גלעדי שחשבה למסוכנת, הגיע גלעדי לדירת המסתור של שמיר ואיים לחסל אותו באקדחו אם עוד פעם יבטל פקודות שלו. על זה השיב לו שמיר: "גם לי יש אקדח". זה היה הרגע בו הגיע שמיר למסקנה שיש לחסל את גלעדי. לשני האנשים היו תומכים וחסידים והארגון עמד בפני פילוג. לדברי הלר תלו אנשי שמיר את [[התאבדות]]ו של אחד מאנשיהם ביוני 1943, בלחץ שגלעדי הפעיל עליו.
שמיר הצליח לשכנע את אנשיו כי יש לחסל את גלעדי. באותם ימים היה קשה ללח"י להבריח נשק ל[[חיפה]] וצפון הארץ. גלעדי שוכנע שיש אפשרות להעביר את הנשק באמצעות סירות של [[בית הספר הימי זבולון]]. ב-7 באוגוסט [[1943]] הוא הלך לפגישה בבית הספר זבולון שהיה בצפון [[תל אביב]] יחד עם שני לוחמי לח"י, צפוני שומרון ו[[ירחמיאל אהרונסון]]. בדרך לשם שלפו השניים אקדחים וירו בו מלפנים ומאחור. אחר כך חפרו בור, הטילו את הגופה וכיסו אותה. עד היום לא ידוע היכן נקברה הגופה
לאחר הרצח כינס יצחק שמיר 12 מפעילי לח"י בחולות בת ים ודיווח להם על מעשיו של גלעדי ועל הריגתו. בהצבעה רטרואקטיבית אישרה הקבוצה פה אחד את המעשה. בהמשך אישרו אף אנשי לח"י שבמאסר את ההריגה. גם נאמניו של גלעדי השלימו לבסוף עם המעשה.
| |||