אסלאם בישראל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מפתח-רשימה (שיחה | תרומות) תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד |
|||
שורה 42:
השלטון העות'מאני ירש מהממלוכים ארץ חרבה ודלילת אוכלוסין ולכן נקט מדיניות של עידוד התיישבות ופתח את שעריו למהגרים. העולם המוסלמי היה המקור העיקרי להגירה. ההגירה לארץ הייתה משלושה סוגים עיקריים: פלישות של שבטי נוודים בדואים, הגירה מארצות ערב והאסלאם ויבוא פועלים על ידי [[אבראהים פאשא|איברהים פשה]] בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ (1831–1841). ההגירה לארץ מארצות ערב והאסלאם החלה אמנם מהכיבוש הערבי-מוסלמי במאה ה-7 ואילך, אבל הגל העיקרי והגדול ביותר היה בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בעקבות המדיניות העות'מאנית לעידוד הגירה, הגיעו לארץ שבטים [[אלג'יריה העות'מאנית|אלג'ירים]], [[הטורקמנים בארץ ישראל|טורקמנים]], [[בוסניאקים בארץ ישראל|בוסניאקים]] (מוסלמים ממוצא סלבי מבוסניה), [[צ'רקסים]], [[מצרים]], [[דרוזים]], [[כורדים]] ועוד.
האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבעה מעמדות: '''עסברי''' – מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, '''עולמא''' – אנשי הדת, '''רעאיא''' – מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. ה[[פלאח]]ים מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, [[בדואים בישראל|הבדואים]] מנו כ-14% והעירוניים מנו 24%. רובם היו סונים,
ב-1914 היוו המוסלמים כ-83% מאוכלוסיית הארץ, כ-525,000 נפש. כמחציתם היו מהגרים שהגיעו בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. עוד כ-50,000–100,000 בדואים נדדו בתחומי ארץ ישראל המערבית.{{הערה|שם=הערה מספר 25447151:0}}
|