צפצפה – הבדלי גרסאות

[[משרד החקלאות]] סבר שהגידול אינו כלכלי{{הערה|{{מעריב||ספיר: משרדי אינו מטפל בגידול צפצפות|1962/08/15|01500}}}} וחמש ועדות מומחים ממשלתיות בדקו את הנושא. הועדההוועדה שהוקמה ב-1962 פרסמה דו"ח שלילי והמליצה לקצץ את שטחי הגידולים הנסיוניים מ-1,600 דונם ל-400 דונם{{הערה|{{מעריב|אריאל ויינשטיין|המשרדים מצפצפים על עצי הצפצפה|1963/03/05|00705}}}}. על פי הדו"ח, צריכת המים הגבוהה והמחיר הנמוך של העץ מובילים לכדאיות גבולית. בסוף 1964 פורסם דו"ח נוסף, שטען כי הגידול יכול להיות רווחי אם העץ יימכר לייצור [[גפרור]]ים ומקלות שלגונים. בעקבות זאת הומלץ להמשיך בגידול בחלקות הנסיוניות ב[[עכו]], נתניה ו[[חדרה]] אך לעקור את העצים בעמיעד וקיסריה{{הערה|{{מעריב||עצי צפצפה ישמשו לייצור גפרורים ומקלות לשלגונים|1964/11/26|02118}}}}. באוקטובר 1965 התפרסם דו"ח של [[משרד החקלאות]] בו נקבע שהצפצפות הן הגידול הרווחי ביותר ב[[עמק החולה]] והוחלט לעודד גידול צפצפות בעמק החולה{{הערה|{{דבר||מצפצף מי שמצפצף אחרון|1966/03/18|02700}}}}{{הערה|{{דבר||כנס רכזי משקים בעמק החולה|1966/02/21|00712}}}}. ב-1968 החליט משרד החקלאות לאשר גידול עצי צפצפה ב[[עמק החולה]], אך לא בשטחים אחרים בישראל{{הערה|{{מעריב|י. שדמי|הצפצפה זקפה קומתה|1968/07/09|01902}}}}. מטעי עצי הצפצפה שניטעו בעמק החולה על שטח של 1,200 דונמים נמסרו ל[[גונן|קיבוץ גונן]], שניצל אותם כחומר גלם לשני מפעלי עיבוד עץ, ש-85% מהתפוקה המצרפית שלהם נשלחה לחו"ל. בראשית שנות ה-80 גידל גם קיבוץ [[יגור]] עצי צפצפה, על מי ביוב מטוהרים{{הערה|{{דבר|א. סדומי|עידוד לגידול עצי צפצפה|1981/10/12|00403}}}}.