חומת תשלום – הבדלי גרסאות

'''חומת תשלום''' (ב[[אנגלית]]: '''Paywall''') הוא שיטה להגבלת הגישה לתוכן דיגיטלי, עם תשלום חד פעמי או מנוי קבוע, במיוחד עבור אתרי חדשות. החל מתחילת [[העשור השני של המאה ה-21]] החלו עיתונים ברחבי העולם ליישם חומת תשלום באתרי האינטרנט שלהם, כדרך להגדיל את ההכנסות. זאת לאחר שנים של ירידה במספר הקוראים בעיתונות המודפסת, וירידה בהכנסות מפרסום{{הערה|{{TheMarker|הגרדיאן|מתחילים להרוויח מחדשות ברשת|1.2054555|25 ביוני 2013}}}}. באקדמיה, גישה לכתבי עת מדעיים ועבודות מחקר כפופות לרוב לחומת תשלום, והן זמינות באמצעות ספריות אקדמיות המצריכות רכישת מנוי, דוגמת השירות של הוצאת [[אלסוויר]].

בשנת [[1996]], העיתון "[[וול סטריט ג'ורנל]]" היה הראשון ליישום חומת תשלום קשה, והמשיך מאז לגבות תשלום עבור הגישה. הוא הצליח למשוך מינויים רבים. בנובמבר [[2007]] הגיע מספר המנויים הדיגיטליים שלו למיליון{{הערה|{{הארץ|סוכנויות הידיעות|מזל טוב לאתר ה"וול סטריט ג'ורנל": רשם לראשונה מיליון מנויים|1.1455213|4 בנובמבר 2007}}}}, וב-[[2020]] היו לעיתון 2.46 מיליון מנויים דיגיטליים ומספר המינויים למהדורה המודפסת ירד לראשונה לפחות ממיליון{{הערה|{{TheMarker|ניו יורק טיימס|המנויים הקשישים מתים, הסיקור מתמקד בלבנים: האתגרים של "וול סטריט ג'ורנל"|.premium-1.9729256|21 באפריל 2021}}}}.

בשנת [[2002]], העיתון [[פייננשל טיימס]] היה העיתון הבריטי הראשון ליישום חומת תשלום{{הערה|{{TheMarker|אריק פאנר, [[הניו יורק טיימס]]|האתר שסירב לפרסם חדשות בחינם|1.549429|18 באוגוסט 2009}}}} בשנת 2006, אף איחד את מערכות האינטרנט והעיתונות הכתובה שלו{{הערה|{{גלובס|אליהו חסין|הפייננשל טיימס הבריטי יאחד את מערכות האינטרנט והעיתונות הכתובה|1000111980|12 ביולי 2006}}}}. בשנת [[2007]] היה ה"פייננשל טיימס" הראשון ליישום מודל של חומת תשלום נמדדת, מי שנרשם לאתר זכה לקרוא עד שישה מאמרים בחודש ללא תשלום, ואחר כך נדרש לשלם{{הערה|{{גלובס|פייננשל טיימס|אוטוסטרדת המידע תהפוך לכביש אגרה: האם נתחיל לשלם בקרוב על הגלישה באינטרנט?|1000451060|18 במאי 2009}}}}. בשנת 2019, דיווח לראשונה על מיליון מנויים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=|כותרת=FT reaches 1m paying readership on back of 'strong business performance' - Press Gazette|אתר=Press Gazette|תאריך=1 במרץ 2019|כתובת=https://www.pressgazette.co.uk/ft-reaches-1m-paying-readership-on-back-of-strong-business-performance/}}}}.

במשך שנים רבות היו ה"וול סטריט ג'ורנל" ה"פייננשל טיימס" חריגים, ורוב אתרי החדשות בעולם אפשרו גישה לתכניהם ללא תשלום. המודל העסקי שעל פיו פעלו אתרי התוכן היה, להעניק את השירותים שלהם בחינם במטרה למשוך גולשים, לנצל את אפקט הרשת כדי למשוך ולשמור על הקוראים במהירות ובאופן זול. ולהניב הכנסות מפרסום{{הערה|{{TheMarker|שלומי קלסי|מודלים של הכנסות מפרסומת באינטרנט|1.37252|2 באוגוסט 2000}}}}. בשנות [[בועת הדוט-קום]] בנוסף להקמתם של אתרי חדשות ותוכן של עיתונים קיימים הוקמו מיזמי תוכן וחדשות חדשים שהתחרו על קהל הקוראים, דוגמת אתר חדשות הטכנולוגיה [[CNET]], אתר [[MSNBC]] ([[מיזם משותף]] של רשת [[NBC]] ו[[פורטל]] [[msn]] של [[מיקרוסופט]]{{הערה|{{גלובס|מורן בר-כוכבא|לא נשלם|489005|8 במאי 2001}}{{ש}}{{TheMarker|דפנה מאור|MSNBC קיצצה 9% מהמשרות ביחידת האינטרנט שלה - כ-18 עובדים |1.48766|4 בדצמבר 2001}}}}, והאתר חדשות הכלכלה [[TheStreet]]{{הערה|{{גלובס|צביקה פז|אזהרת רווח ל-thestreet.com: הכנסות נמוכות מהתחזיות|441612|21 בספטמבר 2000}}{{ש}}{{גלובס|ליזה דיקארלו, [[פורבס]]|הרחוב עדיין פזיז|211862|23 במאי 2000}}}}.

בשנת [[2010]], הודיע איל התקשורת [[רופרט מרדוק]] כי יישם חומת תשלום בשני העיתונים המובלים שלו בבריטניה "[[הטיימס]]" ו"[[סאנדיי טיימס]]". בעקבות ה"וול סטריט ג'ורנל" האמריקאי שגם נמצא בבעלותו. ההחלטה הייתה שנויה במחלוקת מכיוון שבניגוד ל"וול סטריט ג'ורנל", "הטיימס" הוא אתר חדשות כללי, ונטען כי במקום לשלם, הקוראים יחפשו את המידע ללא תשלום במקומות אחרים. מרדוק יישום מודל של חומת תשלום שסגרה את אתרי טיימס אף בפני חיפושי בגוגל (כך שלא ניתן לקרוא חלק מהכתבה או את הכותרת ללא תשלום){{הערה|{{גלובס|ג'ון גאפר|מרדוק נאלץ לוותר על העממיות לטובת הרווחיות|1000562895|30 במאי 2010}}}}. הוא הגדיר את המדיניות שלו כ"הכל או כלום" ועורך הטיימס, אמר כי הוא לא צופה שהדבר יפגע במספר הקוראים של העיתון או באיכויות העיתונאיות. אך לאחר שנתיים היו ל"טיימס" כ-137 אלף מנויים דיגיטליים ול"סאנדיי טיימס" כ-126 אלף מנויים, מספרים שנחשבים למאכזבים. באוקטובר 2012 הודיע כי על מדיניות של "תצוגת חינם מוגבלת", בה שני המשפטים הראשונים מכל ידיעה יופיעו בחיפוש של גוגל, כדי לנסות למשוך קוראים חדשים שיסכימו לשלם עבור התכנים המלאים{{הערה|{{TheMarker|סוכנויות הידיעות|מרדוק מודה: העיתונות המודפסת הפסידה בקרב מול גוגל|1.1836605|5 באוקטובר 2012}}}}. ביולי [[2013]] הפתיע מרדוק שוב שיישם חות תשלום על אתר ה[[צהובון]] "[[סאן (עיתון בריטי)|הסאן]]", שסבל קשות מצניחה של מספר העותקים היומיים שמכר משיא של יותר מ-4 מיליון בשנות ה-90 לפחות משני מיליון{{הערה|{{העין השביעית|אסף אוני|חומת סין או חומת ברלין? - האם מודל חומת התשלום רלבנטי גם עבור צהובונים?|72763|28 ביולי 2013}}}}. המהלך נכשל, ולאחר שנתיים בוטלה חומת התשלום של "הסאן"{{הערה|{{גלובס|שירות גלובס|מספר הגולשים באתר "הסאן" ירד ב-60% מאז חומת התשלום|1000881044|24 בספטמבר 2013}}}}.

לעומת מרדוק, הכריזה [[אריאנה הפינגטון]], מייסדת אתר החדשות "[[הפינגטון פוסט]]" כי היא לא מאמינה במודל של חומת תשלום{{הערה|{{גלובס|שמוליק שלח|"המודל של דמי מנוי לעיתוני האינטרנט יצליח רק בפורנו"|1000500089|23 בספטמבר 2009}}{{ש}}{{העין השביעית|גל מור|חשיבותה של אנושיות|23109|22 בספטמבר 2009}}}}. גם מייסד ויקיפדיה, [[ג'ימי ויילס]], כינה את חומת התשלום של "הטיימס" ניסוי מטופש.

בישראל הייתה "[[קבוצת הארץ]]" הראשונה ליישם חומת תשלום. במאי 2012 החלה לגבות תשלום תמורת גישה לתכנים באתר "הארץ" באנגלית, במרץ 2013 עבור האתר בעברית, ובמאי 2018 עבור האתר הכלכלי TheMarker{{הערה|{{TheMarker|נתי טוקר|האם הגולשים הישראלים יסכימו לשלם עבור חדשות? "הארץ" יגבה דמי מנוי עבור המהדורה הדיגיטלית|1.1938800|27 בפברואר 2013}}}}. עם כי תחילה אפשרה לקרוא מדי חודש עשר כתבות בחינם, למי שנרשם לאתר. באוגוסט [[2021]], הודיעה קבוצת הארץ כי עברה את רף 100 אלף המנויים הדיגיטליים המשלמים על האתרים שלה{{הערה|{{הארץ|הארץ|100 אלף מנויים דיגיטליים לאתרי קבוצת הארץ|1.10100363|9 באוגוסט 2021}}}}.

באופן כללי התפתחו במשך השנים שלושה דגמים של חומות תשלום: חומות תשלום קשיחות שאינן מאפשרות תוכן בחינם ודורשות מהמשתמש לשלם מייד על מנת לקרוא, להאזין או לצפות בתוכן, חומות רכות המאפשרות תוכן חופשי כלשהו, ​​כגון תקציר או סיכום, וקירות תשלום מדודות, המאפשרות לקרוא מספר מוגדר של מאמרים חינמיים, שאליהם הקורא יכול לגשת לאורך פרק זמן מסוים, ומאפשרות גמישות רבה יותר במה שהמשתמשים יכולים לצפות מבלי להירשם{{הערה|שם=רמתי|{{TheMarker|מיכל רמתי|האם גביית תשלום עבור תכנים תציל את העיתונות?|1.1991298|11 באפריל 2013}}}}.

חומת תשלום קשה, דורשת הרשמה בתשלום לפני שניתן יהיה לגשת לכל התוכן המקוון של האתר. מודל זה נחשב לאפשרות המסוכנת ביותר עבור ספק התוכן. ההערכה היא כי אתר אינטרנט יאבד 90% מהקהל המקוון שלו, ומההכנסות מפרסום, רק כדי לנסות להחזיר אותו באמצעות יכולתו לייצר תוכן מקוון ומושך מספיק כדי למשוך מנויים{{הערה|שם=רמתי}}. אתרי חדשות עם קירות תשלום "קשים" יכולים להצליח אם הם:

חומת תשלום רכה מגלמת בצורה הטובה ביותר את הדגם המדוד. חומת תשלום המאפשרת למשתמשים לצפות במספר מאמרים לפני שהם דורשים לרכוש מנוי בתשלום. בניגוד למודל המאפשר גישה לתוכן מסוים מחוץ לחומת התשלום, חומת תשלום מדודה מאפשרת גישה לכל מאמר באתר, כל עוד המשתמש לא חרג מהמכסה שנקבעה. ה"ניו יורק טיימס", החל ממרץ 2011, מאפשר למשתמשים לצפות ב-20 מאמרים בחינם בחודש. באפריל 2012 הוריד את מספר המאמרים החופשיים לחודש ל-10. חומת תשלום שלו הוגדרה לא כ"רכה", אלא "נקבובית", מכיוון שהיא מאפשרת גישה לכל קישור שפורסם באתר מדיה חברתית, ועד 25 מאמרים בחינם ביום, אם ניגשים אליהם באמצעות מנוע חיפוש{{הערה|שם=רמתי}}.

המודל נועד לאפשר לעיתון "לשמור על תנועה ממשתמשים קלים", מה שמאפשר לעיתון לשמור על מספר המבקרים גבוה, תוך קבלת הכנסות מהמשתמשים הכבדים באתר.