נאו-קאנטיאניזם – הבדלי גרסאות

'''ניאו-קאנטיאניזם''' (ב[[גרמנית]]: '''Neukantianismus''') הוא זרם פילוסופי אשר התהווה מתוך ניסיונות לפתח את הפילוסופיה של [[עמנואל קאנט]], והיה הזרם הדומיננטי ב[[פילוסופיה גרמנית|פילוסופיה הגרמנית]] של המאה ה-19 החל משנות 1870 ועד [[מלחמת העולם הראשונה]].  

עשור ההתהוות הקריטי של הניאו-קאנטיאניזם היה העשור השביעי של המאה ה-19. פילוסופים בולטים באותה תקופה כמו [[קונו פישר]] {{אנ|Kuno Fischer}}, [[הרמן פון הלמהולץ]], [[אדוארד צלר]] {{אנ|Eduard Zeller}} ו[[פרידריך אלברט לנגה|פרדריך אלברט לנגה]] קראו לחזרה לפילוסופיה של קאנט כניסיון להחליף הזרמים [[מטריאליזם|המטריאליסטים]] והמטה-פיזייםוה[[מטאפיזיקה|מטפיזיים]] אשר תפסו את מרכז הבמה הפילוסופית בת הזמן. החזרה לפילוסופיה של קאנט נבעה מההכרה שלובו כהשראה עצומה להחייאת התרבות הגרמנית בסוף [[המאה ה-18]], והגאווה של הגרמנים בהצלחה העולמית של תורתו, כך שהיה ההוגה הגרמני הראשון מאז [[גוטפריד וילהלם לייבניץ|גוטפריד לייבניץ]] שהגיע למעמד שכזה.

הזרם הנאו-קאנטיאני נחלק בעיקרו לשלוש אסכולות עיקריות –: [[אסכולת מרבורג]], [[אסכולת הדרום-מערב]] ו[[האסכולה הנאו-פריסיאנית]]. חברי האסכולות השונות לא הציגו את עצמם כחלק מזרם אחד משותף, מאחר שהיו בין הדוקטרינות שלהם נקודות שוני משמעותיות, אך עם זאת בני דורם התייחסו אליהם ככאלה, מאחר שהיו להם מאפיינים משותפים רבים, וכך עשו גם היסטוריונים בתקופות מאוחרות יותר.

היו שני כוחות תרבותיים שניכרו כבר במאה ה -18 אשר השפיעו רבות על התהוותו של הניאו-קאנטיאניזם. הראשון היה הלאומיות הגרמנית והאמונה באומה גרמנית אחת, שעדיין לא הייתה מציאות פוליטית בשנותב[[שנות ה -60 של המאה העשריםה-18|שנות ה-60 של המאה-18]] והייתה כך רק בשנת [[1871]]. השני היה ה[[היסטוריציזם הגרמני|ההיסטוריציזם]] הגרמני, אשר עודד הרהור בשורשים ההיסטוריים ואיסופם לצורך היזכרות. בראי ההיסטוריון, הליבה של מודעות עצמית של האדם היא הכרת מקורותיו ושורשיו, ומעקב אחר העבר שהפך אותו למי שהוא היום. זה היה ברור לכל הפילוסופים בראשית המאה ה-19 אשר התחשבו בהיסטוריה שקאנט היה ההוגה המהפכני הגדול המפריד ביניהם לבין החיים האינטלקטואליים של המאה ה-18, וכי הוא היה נקודת המוצא של כל הפילוסופיה הגרמנית המודרנית<ref>{{צ-ספר|מחבר=Rozenkranz K.|שם=Geschichte der kantischen Philosophie|מקום הוצאה=Leipzig|מו"ל=Leopold Voß|שנת הוצאה=1840}}</ref>. [[מודעות עצמית]], אם כן, דרשה להבין את קאנט, להתחקות אחר התפתחות השקפותיו ולראות כיצד השפעתו הולידה את הפילוסופיה העכשווית. על עניין זה כתב הפילוסוף הגרמני [[יוהנס וולקלט]] {{אנ|Johannes Volkelt}} "עם יוצאי דופן מעטים זניחים, מכלול הפילוסופים הם בהסכמה על ההערכה הגבוהה של קאנט; כולם מנסים להתמצא בתורתו, ורואים בה אינדיקציות מפורשות על עמדתם שלהם".{{מקור}} ברוח זו פרסמו [[קארל רוזנקרנץ]] {{אנ|Karl Rosenkranz}}ו[[פרידריך וילהלם שוברט]] {{אנ|Friedrich Wilhelm Schubert}} את האוסף הראשון של יצירותיו של קאנט שהושלם בשנת 1842<ref>{{צ-ספר|מחבר=Rozenkranz K. & Schubert F.W.|שם=Immanuel Kant's sämmtliche werke|מקום הוצאה=Leipzig|מו"ל=Leopold Voß|שנת הוצאה=1838}}</ref>.

שני כוחות אלו הסבירו בצורה כללית מדוע הזרם הנאו-קאנטיאני התהווה לכדי זרם אינטלקטואלי אחד, ולא מדוע הוא הפך לזרם האינטלקטואלי הדומיננטי. חלק מההסבר המוצע הוא שלילי, כלומר שהדומיננטיות של הזרם הנאו-קאנטיאני הייתה תוצאה של הפגמים של הזרמים המתחרים באותה תקופה, הגדול מביניהם שהיה [[אידיאליזם גרמני|האידיאליזם הגרמני]]. הדעיכה של זרםהאידאליזם זההגרמני השאירה חלל גדול בסצנה האינטלקטואלית הגרמנית, אותו מילא הזרם הנאו-קאנטיאני<ref name=":0">{{צ-ספר|שם=The Genesis of Neo-Kantianism, 1796-1880|קישור=http://dx.doi.org/10.1093/acprof:oso/9780198722205.003.0009|מו"ל=Oxford University Press|שנת הוצאה=2014-11-20|ISBN=978-0-19-872220-5|עמ=328–355|מחבר=Frederick C. Beiser}}</ref>. בחלקו האחר, ההסבר המוצע הוא גם חיובי אשר זוקף לזכות הפילוסופיה הנאו-קאנטיאנית את הצעת הפתרון המושך היחיד לשתי בעיות אינטלקטואליות גדולות באמצע המאה ה-19 - משבר הזהות הפילוסופי והמחלוקת המטריאליסטית<ref>{{צ-ספר|שם=After Hegel : German philosophy, 1840-1900|קישור=http://worldcat.org/oclc/1034296402|ISBN=978-1-4008-5253-6|oclc=1034296402|מחבר=Beiser, Frederick C., 1949- author.}}</ref>. כלומר, הזרם הנאו-קאנטיאני התהווה כתגובה לשתי בעיות אלו. שני פילוסופים נאו-קאנטיאנים, [[יורגן בונה מאייר]] ו[[פרידריך אלברט לנגה]] היו מבין הדמויות הפילוסופיות החשובות אשר סתרו את קידום ה[[מטריאליזם]], זרם אשר צבר תאוצה באותה תקופה, ועזרו לחזק את מעמד הזרם הנאו-קאנטיאני<ref name=":0" />.

בשנת 1870 היה בכל אוניברסיטה גרמנית גדולה לפחות פרופסור נאו-קאנטיאני אחד בפקולטה לפילוסופיה. לאור עובדה זאת ועובדות סטטיסטיות אחרות, קלאוס כריסטיאן קוהנקה, אחד מבכירי החוקרים הנאו-קנאטיאנים, כינה את העשורים הללו "התקופה הנאו-קאנטיאנית של פילוסופיית האוניברסיטה הגרמנית". כתוצאה מהתהוות הזרם הנאו-קאנטיאני בין כותלי האוניברסיטאות הגרמניות, נהוג כיום לחלק את הניאו-קאנטיאניזם לשלוש אסכולות עיקריות: [[אסכולת מרבורג]], שגיבוריה הראשיים היו [[הרמן כהן]], [[פול נטורפ]] {{אנ|Paul Natorp}} ו[[ארנסט קסירר]]; [[אסכולת הדרום-מערב]], באדן או היידלברג, שנציגיה העיקריים היו ו[[ילהלם וינדלבנד]], [[היינריך ריקרט]] ו[[אמיל לאסק]]; והאסכולה הנאו-פריסיאנית בגטינגן בהנהגתו של [[לאונרד נלסון]]. האוניברסיטאות הנאו-קאנטיאניות הדומיננטיות היו מרבורג, גטינגן, שטרסבורג והיידלברג.