רש"ר הירש – הבדלי גרסאות

אמנם, הרש"ר הירש לא ראה בחיוב של ישיבה בין האומות בנאמנות בתור התכלית והשאיפה של היהדות, אלא רק התנהלות זמנית המותאמת לחיי הגלות<ref>וראה רש"ר הירש תהילים פט, לא-לח; קב, טו.</ref>. כאשר מטרת השהות הזאת, בין היתר, היא למען יקחו הגוים דוגמא מהעם היהודי ועמידתם האיתנה בחוקי המוסר האלוהיים, וכך יתחנכו לאותן שאיפות נעלות של התורה לתיקון עולם והתנהלות מוסרית בינאישית וכלל אנושית. אך אחרי השלב הבסיסי הזה, יש את השלב השני, והוא "נועד להתגשם בארץ ישראל. שם ישכון ישראל בדד מן האומות. הוא לא רק יהיה מבורך, אלא ממנו תצא הברכה, והוא יהיה מקור הברכה – וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב<ref>דברים לג, כח.</ref>"<ref>רש"ר הירש בראשית יב, ב-ג.</ref>. ומדבריו אלה, נראה שהרש"ר הירש לא רק ראה שהברכה העיקרית שישראל ישפיעו על האומות תהיה דווקא כשיהיו אומה לכודה בתוך עצמה בארצה, אלא שרק ככה באמת תיתכן ברכה שלמה על שאר העמים. ומשמעות הישיבה "בדד" הזאת מגדיר הרש"ר הירש<ref>רש"ר הירש במדבר כג, ט; וראה גם בפירושו על הפסוק בדברים לג, כח.</ref>: "הוא יחיה בארצו הגדורה בגבולותיה ולא ירבה קשרים עם עמים אחרים. הוא יקיים את תפקידו הפנימי הלאומי כעם בעל חברה לאומית, והוא לא יבקש את גדולתו כגוי בין גוים, כגוף לאומי המרשים בכוחו ובגבורתו"<ref>וזה לא מפני שאין לעם ישראל צד לאומי אלא בגלל שאין צורך בהתעסקות הזאת כשאר העמים, כמו שהוא כותב (דברים כח, ז): "גם ביחסי החוץ עם עמים אחרים אין אתה זקוק לעיצוב מדיניות לאומית ודייך אם תשמע בקול ה'. ה' הוא שהעניק לך את אושר בתיך ועריך, את פריחת שדותיך וברכת עדריך, והוא המבטיח אותך גם מפני כל התקפה הבאה מן החוץ".</ref>.

 

 

 

את ברית המילה ראה הרש"ר הירש כמצווה לאומית<ref>רש"ר הירש בראשית יז, י.</ref>, ואת קרבן פסח כ"קרבן הלאומי"<ref>רש"ר הירש במדבר ט, יג; ובדומה לכך מתייחס לקרבן תמיד – שם כח, ב.</ref>. ומתוך כך, המאפיינים של קרבן הפסח גם היוו מאפיינים ליסוד האומה הישראלית. לכן החיוב לאכול את קרבן הפסח בבית אחד הבין כך "לא יחידים ולא המון עם, אלא בתים, אנשים שהתאחדו בקבוצות משפחה – הם הם היסוד שעליו בונה ה' את עמו"<ref>רש"ר הירש שמות יב, מו; ונכדו הרב [[יצחק ברויאר]] חיבר ספר שלם (אליהו) בנושא הזה שהוא משים את המשפחה במרכז מדינת התורה ולא את היחיד אשר הוא מכנה "בדותא" בתחילת ספרו מוריה.</ref>, וכך ברית המילה מהווה תכונה אישית של הבא להצטרף לבית ששם ה' נקרא עליו. ויתר על כן כתב<ref>רש"ר הירש שמות יב, מו.</ref>: "כשם שחפץ ה' לראות את הציבור רק כהשתקפו בבתים, כן ביקש ה' לראות את הבית רק במסגרת הכלל. אל יהיה הבית יחידה בודדת השייכת רק לעצמה, אלא כל בית הוא מקום - מטע, בו רוחו הלאומית ותפקידו הלאומי של הכלל יטופחו ויגיעו לידי השלמתם". ממילא, מתוך השקפה זו, מובנת מאד ההווא אמינא של התורה שדווקא הבכורים ישמשו ככהנים, שכן המייצג של כל משפחה הוא הבכור שלו, וכנציגי המשפחות של האומה היהודית היה לבכורים להתלכד יחד לחבר את כל "קבוצות משפחתיות אלה לציבוריות לאומית אחת"<ref>רש"ר הירש שמות יב, נא.</ref>.