השפעת גרמניה הנאצית על עיראק – הבדלי גרסאות
/*השפעת גרמניה הנאצית על עיראק/* |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־00:37, 27 בספטמבר 2021
האידיאולוגיה הנאצית קנתה לה אחיזה בקרב קבוצות שוליים בזירה הפוליטית בעיראק כבר משנות ה-30 של המאה ה-20 והשפעתה ניכרה על פעולותיהם והמבנה הארגוני שלהם. בשנת 1941, עם עלייתה לשלטון של ממשלה פרו-נאצית במובהק ובמוצהר, בראשותו של רשיד עאלי אל-כילאני, הפכה השפעה זו גם לאידיאולוגיה הרשמית של ממשלת עיראק. אמנם שלטונו של אל-כילאני היה אפיזודה קצרת-ימים שראשיתה במרד נגד השלטונות הפרו-בריטיים בתחילת אפריל 1941 וסופו חודשיים לאחר מכן, לאחר המלחמה האנגלו-עיראקית, עם הדחת הממשלה, אך היא עשתה רבות כדי להפיץ את האידיאולוגיה הפרו-נאצית במדינה ולהרחיב את מעגלי השפעתה. אידיאולוגיה זו הושפעה רבות מגורמים גרמניים ופרו-נאציים שפעלו בעיראק גם קודם לעליית הממשלה הפרו-נאצית של אל-כילאני והפיצו תעמולה נאצית, כדוגמת השגריר הגרמני פריץ גרובה ואיש התקשורת העיראקי יונס בחרי. התעמולה כנגד היהודים ששולבה בכל מערכות החינוך, השלטון והתקשורת הובילה לבסוף לפרעות "הפרהוד" נגד הקהילה היהודית.
האווירה בעיראק בשנותיה הראשונות לאחר הקמתה
האווירה הכללית בעיראק בשנות ה-20 למאה הקודמת התאפיינה בהתעוררות לאומית עם עם סממנים פאן-ערביים. היחס אל היהודים בעיראק בשנים אלה מלמד על האווירה הכללית הזו. עד הקמת המדינה העיראקית בשנת 1921 לא נרשמו גילויי אנטישמיות בכלל כלפי היהודים בעיראק. היהודים אף נכללו בזהות האחידה שניסו ליצוק לתוך המרחב, זהות שהורכבה משלוש רגליים: ההיסטוריה הערבית, המסורות המקומיות הקדומות, כמו האכדים והבבלים, והלאומיות המודרנית, ששאבה השראה מהלאומיות שהתפתחה במערב. היהודים נחשבו לגזע מגזעם של הערבים, כמו גם עדות אחרות במרחב, וההיסטוריה הערבית הייתה משותפת להם כמו גם למוסלמים ולנוצרים במדינות ערב. ניתן לראות שגם כשהדי הציונות הגיעו לעיראק, עיראק כמדינה עודדה את היהודים שלא לשתף פעולה עם הציונות, כי זו נתפסה מערבית ואירופית, ובכך היוותה סכנה לעיראקיות, שהיהודים חלק ממנה[1].
ראשית השינוי ביחס אל היהודים בעיראק החל עם הצהרת בלפור ב-1917, שלאחריה החלו העיראקים להדהד גינויים שעלו בעיתונים פלסטיניים ומצריים נגד היהודים. ההתבטאות הראשונה המוכרת היא מהערות בעיתון מקומי שכתב חייל עיראקי אשר שירת בצבא העות'מאני בחזית הרוסית. דבריו נבעו מהספר "הפרוטוקולים של זקני ציון" שרווח ברוסיה באותה עת.[2]
שינוי נוסף הורגש כאשר הדגש על פאן ערביות התעצם ובמקביל גם עלו רעיונות הנאציזם בגרמניה והגיעו לעיראק. ההתנגדות לבריטים שלא איפשרו את עצמאותה של עיראק, הובילה להתקרבות המגמות הלאומיות הפאן-ערביות אל המגמות האוטוריטריות והמיליטריזם שאפיינו את הנאציזם, ועל כן הנאציזם התקבל באהדה בעיראק. שילוב זה הוביל לגילויי אנטישמיות נגד היהודים בשנות ה-30 ולהקמת אגודות בעלות אופי לאומני שלא קיבלו לשורותיהן יהודים. אחת מהאגודות הללו הייתה אגודת "אל-מות'נא", מועדון לאומי פאן-ערבי שהוקם תחת שלטונו של יאסין אל-האשמי (1935-1936), ראש ממשלה שצידד במיליטריזם ותמך בשלטונות הטוטליטריים באירופה. מייסדי המועדון היו מחנכים עיראקיים וערבים, ובראשם ד"ר סאיב שווכת, יו"ר המועדון. המועדון דאג לטפח את הלאומיות הערבית והמיליטריזם, ולחזק את בני הנוער ברוח הערביות. אין מדובר במועדון פוליטי מעשי, אך מטרותיו ורעיונותיו היו פוליטיות מובהקות והתאפיינו בקריאה לקידום אחדות מדינית בין-ערבית. מעבר לכך, היו מעורבים בו פוליטיקאים וראשי ממשלות רבים[3]. בנוסף, המועדון היה בעל אוריינטציה אנטי-בריטית ופרו-נאצית ואף קיבל סיוע כלכלי מהנציגות הגרמנית בעיראק[4]. הפעילות האלימה נגד היהודים, שטיפחו מועדון "אל-מות'נא" ודומיו, ליוותה בהיקפים כאלה ואחרים את התקופה של שלהי שנות השלושים בואכה מלחמת העולם השנייה.
השפעת המשטר הנאצי בגרמניה על עיראק
הקשר בין גרמניה ועיראק החל עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשהאימפריה העות'מאנית, שכללה את הטריטוריה שהפכה לימים לעיראק, נלחמה לצד גרמניה נגד מדינות ההסכמה. היחסים היו ידידותיים והדדיים ועודדו את השיח על מקומם של הבריטים והצרפתים במזרח התיכון[5]. בשנות העשרים, שנותיה הראשונות של עיראק כמדינה בחסות בריטית, הגרמנים היו מעורבים מאוד במדינה העיראקית, על אף ניסיונות בריטיים להגביל את פעילותם. הם היו פעילים בעיתונות והשפיעו על דעת הקהל העיראקית, השתלבו בחינוך בבתי הספר העיראקיים, ואף מורים ונציגי מערכת החינוך העיראקית נסעו להשתלמויות חינוכיות בגרמניה[6].
העיראקים כמו גם הערבים בכלל רחשו אהדה למשטר הנאצי בגרמניה והפשיסטי באיטליה. אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, אף נפגש עם היינריך וולף, הקונסול הכללי הגרמני בירושלים בשנת 1933, ובהמשך עם היטלר עצמו (1941)[7]. בין השנים 1932-1939 עמד בראש השגרירות הגרמנית בעיראק השגריר פריץ גרובה. גרובה היה אחד מהגורמים המשפיעים ביותר על האחיזה שקנה הנאציזם בעיראק ועל השנאה הגדלה ליהודים. הוא נהג לפרסם מאמרים בשבח הנאציזם ותרומת האידיאולוגיה לעיראק בעיתונים פרו-גרמניים שונים. רבים הושפעו מדבריו, ואפילו המלך ראזי (1912-1939) שיגר ברכה להיטלר לרגל החג הלאומי של גרמניה[8].
גורם מסית נוסף היה "רדיו ברלין" שנפתח ב-1939 בעיר גיסן מדרום לברלין, ושאיפשר לנאצים להעביר מסרים לעולם הערבי בשפה הערבית כולל הסתה נגד יהודים, בריטים ואמריקאים. מנהל התחנה היה יונס בחרי, עיתונאי עיראקי שברח לגרמניה והיה ידוע בדעותיו האנטי-בריטיות ומוכר בכינוי "לורד האו-האו הערבי"[9][10].
כשגריר, פריץ גרובה קיבל פניות רבות לעזרה בהקמת תנועות ומפלגות נציונל-סוציאליסטיות במדינות ערב. בעיראק אחת הבקשות הייתה של עבד אל-גפור אל-בדרי, עורך העיתון העיראקי "איסתיקלאל"[11]. יוזמה עיראקית נוספת שלה סייע גרובה הייתה הקמת תנועת הנוער במדים "אל-פותווה". תנועת הנוער עוצבה על פי הדגם הפשיסטי והנוער ההיטלראי ואף קיימה אימונים צבאיים. בראש התנועה עמד סאמי שווכת, ששימש כמנכ"ל משרד החינוך העיראקי ושר החינוך בשנות ה-30 והיה אחיו של סאיב שווכת, יו"ר מועדון "אל-מות'נא"[12]. כמדינה, גרמניה לא ששה לעזור לערבים ונמנעה מהתערבות בנושא הסכסוך הערבי-יהודי כדי לא ליצור בעיות מול בריטניה שנכחה מאוד במדינות ערב, אך הביעה תמיכה ואהדה לבקשות. אולם, גרובה ונוספים, אשר ביקשו ליצור אהדה בקרב הערבים, הזהירו מפני ההשפעה השלילית שיש לעלייה הציונית על היוקרה הגרמנית בעיני הערבים[13].
בשנים 1936-1939 גרמניה ביקשה להתערב יותר בתחומי הכלכלה והאידיאולוגיה במזרח התיכון. עוד קודם היא התעניינה בעיראק כלקוחה של אמצעי לחימה, אך ההסכם האנגלו-עיראקי (1930) כבל את עיראק לאספקת נשק מבריטניה בלבד. השינוי התחולל עם הפיכת 1936, אז השלטון החדש ביקש להפחית את התלות בבריטניה ולחזק את הקשרים עם גרמניה. אך הפעם גרמניה לא יכלה לספק את אמצעי הלחימה המבוקשים בגלל קושי כלכלי, ומעבר לכך, התנגדות העיראקים לתוכנית החלוקה בפלסטין גררה התנגדות בריטית כלפי עיראק, וגרמניה מצידה נזהרה ביחסיה עם בריטניה. הסכם הנשק הראשון נחתם לבסוף בדצמבר 1937. הסכם זה ונוספים שנחתמו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה אושרו כולם על-ידי בריטניה[14].
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, עיראק, שהייתה תחת חסות בריטית, נאלצה לעמוד לצד בריטניה והיחסים בין גרמניה לעיראק נותקו. אך השפעת פעולותיו השונות של גרובה לא פסקה והביאה את השלטון להצר את צעדי היהודים במהלך השנים. הקשר התמידי עם מערכות החינוך והכנסת אימונים צבאיים לתוכניות הלימוד ולסמינר למורים או התמיכה הכספית למאבק של הערבים לעצמאות הובילו לעליית השנאה והאלימות. תחנת "רדיו ברלין" המשיכה לפעול עד סוף המלחמה, ואף קיבלה חיזוק כאשר אמין אל-חוסייני ברח מפלסטין והצטרף אל צוות המשדרים של "רדיו ברלין"[15].
המשטר הפרו-נאצי בעיראק
בשנת 1936 ביצע בכר סדקי מהפכה שהעלתה לשלטון את חיכּמת סולימאן במקום ראש הממשלה הלאומני והמתנגד לבריטים יאסין אל-האשמי. סולימאן המשיך לעודד את המיליטריזציה של החינוך ולקרב את עיראק לגרמניה, אולם התעסק יותר בבעיות פנים-עיראקיות מאשר בהפצת רעיון הפאן-ערביות. אולם עד מהרה נפלה הממשלה החדשה בעקבות התארגנות של קצינים בכירים שכונו "המרובע המוזהב", על שם צבע דרגותיהם הצבאיות. הקצינים בני הדור הצעיר התנגדו להפיכתו של בכר סדקי וביקשו להחזיר את השלטון הימני והלאומני[16]. ארגון זה, בראשות סלאח א-דין א-סבאע', חתר למרי ערבי נגד המעצמות האירופיות ששלטו באזור ופעל בשיתוף פעולה עם השגריר גרובה ומועדון אל-מות'נא למטרה זו. לבסוף, הארגון התנקש בחייו של בכר סדקי ב-1937 והפך לכוח החזק בעיראק בשנים 1937-1941.
אחד מחברי המועדון היה רשיד עאלי אל-כילאני, פוליטיקאי ותיק משנותיה הראשונות של המדינה העיראקית, שהיה בעל דעות לאומניות אך כיהן גם תחת שליטים מתונים יותר. בעקבות פריצת מלחמת העולם השנייה, דרשה בריטניה שעיראק תנתק את קשריה עם השלטון הפשיסטי באיטליה ועם המופתי הפלסטיני, דרישה שהובילה להתערערות היחסים בין עיראק ובריטניה. נורי א-סעיד, פוליטיקאי פרו-בריטי מובהק שביקש להציב את עיראק לימין בריטניה בלחימה, נקלע למלכוד. כדי לצאת מהמלכוד, מינה א-סעיד את יריבו אל-כילאני כראש ממשלה ב-1941, תפקיד שמילא אל-כילאני פעמיים קודם לכן, בתקווה שלחץ בריטי ישיר על אל-כילאני ימתן את פעילות הקיצוניים[17].
בניגוד לתקוותו של א-סעיד, מינוי אל-כילאני לא הביא להתמתנות, ואף סייע להקמת קואליציה לאומנית בראשות "מרובע הזהב" ובתמיכת המופתי אמין אל-חוסייני, שהחלישה את הבריטים בעיראק. אל-כילאני יחד עם "מרובע הזהב" ביצע הפיכה באפריל 1941, מספר חודשים בודדים לאחר מינויו על ידי נורי א-סעיד. המשטר החדש הנהיג מדיניות פרו-נאצית ואנטי-בריטית ברורה. הם נהנו מתמיכה רחבה בקרב הסונים, אך הרוב הגדול של השיעים והכורדים חשו נדחקים והתנגדו לשלטון. העוצר עבד אל-אילה נמלט מבעוד מועד לממלכת ירדן. מעבר לכך, האיום שהשלטון הציב בפני בריטניה הוביל את צ'רצ'יל לשלוח כוחות לעיראק ללא התרעה מוקדמת. הצבא העיראקי הגיב על כך במתקפה ובכך נפתחה המלחמה האנגלו-עיראקית. עיראק לא קיבלה את הסיוע שציפתה לו מגרמניה ושלטון רשיד עאלי הובס על-ידי הבריטים. אל-כילאני, א-סבאע' וקצינים נוספים נמלטו מעיראק ובכך למעשה התמוטט הממשל[18].
השלטון הפרו-נאצי בראשות אל-כילאני היה קצר ימים אך משמעותי בהשפעתו על ההיסטוריה. על רקע התעמולה האנטישמית שהובילו גרובה, אל-כילאני ונוספים, עיראק לבשה אופי לאומני רדיקלי אשר הביא לפרוץ גל אלימות נרחב כלפי היהודים בעיראק שמכונה "הפרהוד". אירוע זה, שנמשך יומיים, התרחש לאחר נפילת שלטונו של רשיד עלי בסוף מאי 1941, וביום בו שבו המלך והעוצר לעיראק. האחראים לפרעות היו בעיקר אנשי תנועת אל-פותווה ומועדון אל-מותנא' שהיו חשופים במיוחד לתעמולה הנאצית והמשיכו לפעול בבגדאד גם לאחר נפילת המשטר של רשיד עאלי. היהודים נתפסו כתומכי הבריטים בעוד העיראקים רצו להיפרד מהבריטים והיו מלאי אכזבה לאחר המלחמה האנגלו-עיראקית. לבסוף, הבריטים השתלטו מחדש על בגדאד, הפסיקו את הפרעות והחזירו לשלטון את האנשים המתונים יותר, בני דורו ורוחו של נורי א-סעיד[19].
הערות שוליים
- ^ נסים קזז, השפעת הנאציזם בעיראק והפעילות האנטי-יהודית 1933-1941, פעמים, 29 (1986), עמ' 50
- ^ 2=נסים קזז, השפעת הנאציזם בעיראק והפעילות האנטי-יהודית 1933-1941, פעמים, 29 (1986), עמ' 49
- ^ 3=אפל, מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות. המזרח התיכון בימינו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 49-50
- ^ 4=ארליך, חגי, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994) עמ' 257-258
- ^ 5=Francis Nicosia, "Arab Nationalism and National Socialist Germany, 1933-1939: Ideological and Strategic Incompatibility", International Journal of Middle East Studies, Vol. 12, No. 3, (Nov. 1980):352
- ^ 6=נסים קזז, השפעת הנאציזם בעיראק והפעילות האנטי-יהודית 1933-1941, פעמים, 29 (1986), עמ' 54
- ^ 7=Francis Nicosia, "Arab Nationalism and National Socialist Germany, 1933-1939: Ideological and Strategic Incompatibility", International Journal of Middle East Studies, Vol. 12, No. 3, (Nov. 1980):353
- ^ 8=נסים קזז, השפעת הנאציזם בעיראק והפעילות האנטי-יהודית 1933-1941, פעמים, 29 (1986), עמ' 53
- ^ 9=James Vaughan, "Propaganda by Proxy?: Britain, America, and Arab Radio Broadcasting, 1953-1957", Historical Journal of Film, Radio and Television, Vol. 22, No. 2, (Aug. 2002): 166, https://doi.org/10.1080/01439680220133774
- ^ להרחבה על מקור הכינוי, ראו: ויליאם ג'ויס, לורד האו האו המפורסם
- ^ Francis Nicosia, "Arab Nationalism and National Socialist Germany, 1933-1939: Ideological and Strategic Incompatibility", International Journal of Middle East Studies, Vol. 12, No. 3, (Nov. 1980):355
- ^ ארליך, חגי, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994) עמ' 258-259
- ^ Francis Nicosia, "Arab Nationalism and National Socialist Germany, 1933-1939: Ideological and Strategic Incompatibility", International Journal of Middle East Studies, Vol. 12, No. 3, (Nov. 1980):358
- ^ Francis Nicosia, "Arab Nationalism and National Socialist Germany, 1933-1939: Ideological and Strategic Incompatibility", International Journal of Middle East Studies, Vol. 12, No. 3, (Nov. 1980):362-363
- ^ פפה, אילן, אצולת הארץ: משפחת חוסייני - ביוגרפיה פוליטית, (ירושלים, מוסד ביאליק, 2002)
- ^ ארליך, חגי, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994) עמ' 261-262
- ^ אפל, מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות. המזרח התיכון בימינו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 55-56
- ^ אפל, מיכאל, עראק - מלוכה, מהפכה, רודנות. המזרח התיכון בימינו (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 59
- ^ ארליך, חגי, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1994) עמ' 263