פייאנטים (מועדון) – הבדלי גרסאות

'''חברת ידידי החוקה היושבת אצל הפייַאנְטִים''' ([[צרפתית]]: '''Société des amis de la Constitution séante aux Feuillants''', בכתיב ארכאי גם '''Feuillans''') הייתה מועדון פוליטי בימי [[המהפכה הצרפתית]], שהיה פעיל מ-16 יולי 1791 עד [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792]]. היא מנתה את רוב צירי ה[[יעקובינים]] המתונים והוותיקים ששאפו לכינון [[מלוכה חוקתית]] עם מערכת [[בלמים ואיזונים]] ו[[רשות מחוקקת]] חזקה, ולכן התנתקו מהמועדון היעקוביני כשזה הקצין שמאלה ועברו להתכנס במנזר ה[[פייאנטים (מסדר)|פייאנטי]] הסמוך. הפייאנטים נטלו את שמו המקורי, "ידידי החוקה", וטענו להיות יורשיו הלגיטימיים, אם כי רק עשירית מ-800 סניפיו הצטרפו אליהם לבסוף. בהנהגת אישים כ[[אנטואן ברנאב]] ו[[לה פאייט]], הם היו הסיעה הדומיננטית בצרפת ממאורעות טבח שאן דה מארס ביולי והצליחו להעביר את חוקת 1791. אך סירובו של המלך [[לואי השישה עשר]] לשתף אתם פעולה ופילוג פנימי בשאלת [[הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה|המלחמה עם אוסטריה]] הביא להיחלשותם. הכח עבר ל[[ז'ירונדינים]] עוד בדצמבר, ולאחר ה-10 באוגוסט הפייאנטים התפוגגו. רבים הוצאו להורג בימי [[שלטון הטרור]].

שעתם הגדולה של המתונים הגיעה עם מנוסת המלך לווארן בין ה-20 ל-22 ביוני. באספה הנפחדת, הטריומווירט ולה פאייט העבירו בקלות מדיניות של הונאה בפני הציבור כדי למנוע התמוטטות. הוחלט פשוט לשקר ולטעון שהמלך נחטף על ידי אויבי המהפכה. הם גם השעו את סמכויותיו הביצועיות כשחזר, ולואי השישה-עשר הנפחד והנבוך היה להוט לשתף פעולה עמם מפחד התגובה הציבורית הנזעמת. ב-15 ביולי החליטה האספה לפטור את השליט מכל אחריות לבריחתו. הרדיקלים התקוממו על העמדת הפנים והחלו בניסוח עצומה להדיח את לואי, בארגון דנטון והיעקוביני [[ז'אן-פייר בריסו]]. בערב ה-16 התכנסו היעקובינים לדיון סוער. רובספייר נשא נאום קשה נגד העצומה והצהיר כי שאלת המלך כלל איננה עומדת לדיון ולא מעניינת את העם, אך המתונים בחלו בשמאל לחלוטין. עתה, החוקה החדשה הייתה קרובה להשלמה, המלך נראה כעומד לצדם ואויביהם הגדישו את הסאה. למרות שמנו את הרוב בקרב הצירים, יריביהם אחזו בכוח רב במועדון עצמו ובעיקר בדעת הקהל של תומכיו מן השורה. הטריומווירט ואנשי "מועדון 1789" בחרו לפעול, ונטשו בסערה את האולם עם אנשיהם.

הם התכנסו מחדש במנזר הפייאנטי (ענף [[ציסטרסיאני]]) ברח' סן אונורה. בערך 200 צירים מן האספה המכוננת, כמעט כל נציגי היעקובינים בה למעט רובספייר וז'רום פטיוןפסיון, נענו למנהיגי המתונים. המועדון החדש נקרא, כקודמו, על שם המנזר. הפייאנטים החלו כמעט מיד בשילוח אגרות לכל רחבי צרפת, ל-800 הסניפים היעקוביניים במחוזות, כשהם מכריזים על עצמם כמנהיגיה הלגיטימיים היחידים של התנועה. אף שמם הרשמי היה זה של המועדון המקורי, "חברת ידידי החוקה." ראשיהם חלשו על עמדות כוח רבות: לבד מלה פאייט מפקד המשמר הלאומי וז'אן ביי, ראש העיר של פריז, עמדו לצדם גם ראשי רבות מהוועדות באספה. ברנאב תפקד כיועץ סתרים של [[מארי אנטואנט]] והיה לו קשר ישיר למשפחת המלוכה.

ב-17 ביולי התכנסו רבבות פריזאים לחתום על העצומה נגד המלך ב[[שאן דה מארס]]. כשנערך לינץ' בשני אנשים שנמצאו מסתתרים במקום, סיפק הדבר עילה לרשויות הפייאנטיות של פריז להכריז על מצב חירום ו[[משטר צבאי]]. לה פאייט ו-4,000 אנשי משמר פיזרו באש את הנאספים והרגו עשרות. עתה ביססו הפייאנטים את כוחם ומחצו את הרדיקלים השונים, שהסיתו ועוררו מהומות מזה חודשים ארוכים. "ידיד העם" של [[ז'אן-פול מארה]] ועיתונים קיצוניים אחרים נסגרו, בפתח מועדון הקורדליירים הוצבו תותחים והוא פוזר, ומאות נעצרו. דנטון ומארה נמלטו לאנגליה. מחצית מהסניפים היעקוביניים הביעו נכונות להצטרף למועדון הפורש, ונראה היה שרובספייר נותר ללא בסיס כוח של ממש.

אבל הכוח שנהנו ממנו באספה הקודמת נשלל מהם במחוקקת החדשה, שנמנע מציריהם להתמודד על מקומות בה. הייתה אמנם סיעה פייאנטית, אבל היסטוריונים זיהו לא יותר מ-169 צירים כנאמנים לה (במהפכה לא היו מפלגות מסודרות עם חברים, אלא גושי הצבעה שאנשים נעו ונדו ביניהם). לצד היעדר השפעה חזקה בבית הנבחרים, הטבע המסודר והשמרני של המועדון גם חסם אותו בקרב הזירה הפוליטית האחרת, דעת הקהל הפריזאית. היעקובינים ניהלו אסיפות פתוחות עמוסות קהל, והוכיחו במהרה את כוחם כשפטיוןכשפסיון הביס את לה פאייט ברוב עצום בבחירות לראשות העירייה. החשש מבוגדנות המלך ומחאה משמאל על אירועי הקיץ גם שללו מהם את תמיכת הסניפים היעקוביניים. לבסוף, רק 80 הצטרפו אליהם והיתר, יותר מ-700, נותרו נאמנים לרובספייר ופטיוןופסיון במועדון הישן. ברנאב העיר במרירות שהקואליציה שכוננה את הפייאנטים ראתה בחוקה את שיא הישגיה, ולאחר גיבושה "נותרה ללא עקרון מאחד או תנופה." גם לואי עצמו, שסמכויותיו הושבו לו, כלל לא התכוון למלא את התפקיד שיועד לו בחזונם ובכך שמט את הקרקע תחת רגליהם. אחיו ארטואה הוסיף לחרוש מזימות בגלות, וב-11 בנובמבר 1791 הפעיל המלך את הווטו שלו כדי לחסום הצעה להאשים בבגידה את המהגרים שלא שבו. כל החששות הישנים (והמוצדקים) מקנוניה בינו לאויבי המהפכה קיבלו משנה תוקף.

מאורעות החודשים הבאים דחקו אותם מהשלטון במהירות. ברנאב, שהתאכזב מסירוב הזוג המלכותי לשמוע לעצותיו נגד מלחמה, התפטר ב-5 בינואר 1792 ושב לביתו. דה לאמט בחל גם הוא בפוליטיקה והתנדב לקבל פיקוד צבאי במלחמה המתקרבת, שלה פאייט תמך בה בלהיטות. במרץ מינה המלך שרים שתמכו בגישתו של בריסו. המלחמה, שנפתחה ב-20 באפריל, חשפה את חולשת הצבא ועוררה חרושת האשמות מן היעקובינים.

ב-13 ביוני המלך זיהה אפשרות לשנות את יחסי הכוחות הפוליטיים ופיטר את שריו. הוא עבר שוב להישען על הפייאנטים המפורדים, שנערכו עתה למהלך אחרון. ב-16 ביוני, בעצה אחת עם דופור (הטריומוויר האחרון שנותר) שיגר לה פאייט איגרת ברכה ללואי על פיטורי השרים ותקף את היעקובינים כאשמים בכל הצרות. ב-28 שב לפריז ונשא נאום ארוך נגדם באספה. הוא אף פנה למשמר הלאומי בבקשה להגן על החוקה. אבל קריאותיו נענו ריקם, והיעקובינים הוקיעוהו כבוגד. לה פאייט חזר לצבא, אבל הפייאנטים המסוכסכים והלא-מגובשים היו חזקים דיים כדי לגייס רוב שמנע ב-8 באוגוסט את העמדתו לדין.

* Ran Halévi, '''Feuillants''', בתוך: François Furet, Mona Ozouf, '''A Critical Dictionary of the French Revolution''', Harvard University Press, 1989. עמ' 343-350343–350.