אדמו"ר – הבדלי גרסאות

בתחילת הדרך, כמומלץ בכתבי מייסדי התנועה, הועברה האדמו"רות למתאים ביותר מבין תלמידי הצדיק הנפטר. בראשית [[המאה ה-19]] החלו החצרות החסידיות להתמסד כשושלות, שראשיהן ביססו את תביעתם להנהגה על ייחוס אבות, בעיקר ישירות לבעש"ט. הראשון שעשה זאת היה כנראה רבי [[ברוך ממז'יבוז']], שטען לסמכות מתוקף קרבתו לסבו. הליך ירושה נערך לאחר פטירת רבי [[מנחם נחום מצ'רנוביל]] ב-1787. עליונות הייחוס הופגנה ב[[חסידות חב"ד]] עם מות מייסדם ב-1813; לאחר מאבק בין תלמידו הבולט רבי [[אהרן מסטרשלה]] לבנו רבי [[דובער שניאורי]], ניצח השני והמשרה נותרה חזקה משפחתית מאז ועד לפטירתו של רבי [[מנחם מנדל שניאורסון]] ב-1994. מ[[שנות ה-20 של המאה ה-19]] הפך עקרון הירושה למקובל כמעט ללא יוצא מן הכלל ברוב [[מזרח אירופה]], למעט [[פולין הקונגרסאית]] בה הוסיפו לדבוק בהליך בחירה על ידי המעגל הפנימי של החצרות. זה דעך לטובת השושלתיות רק החל משנות ה-60{{הערה|דיינר, עמ' 115-120.}}, (חוץ מ[[חסידות סלונים]] שהתחילה את הנוהג הזה רק לאחר פטירת האדמו"ר הקודם רבי [[שלום נח ברזובסקי|שלום נוח ברזובסקי]]). הפיכת האדמו"רות לירושה חפפה את ההתמסדות של החסידויות לחצרות מאורגנות, מגמה שהתלוו אליה שמרנות גוברת ודגש מופחת על העיסוק בתורה המיסטית של הזרם: מושגים מימיו המוקדמים, כמו העלאת מחשבות זרות (טמאות) בתפילה כדי לזקק את הניצוץ שבהן, נדחקו לשוליים ואף גונו. [[מרטין בובר]] ואחרים כמוהו שהחזיקו בתפישה רומנטית של החסידות המוקדמת ראו בכך דעיכה והתאבנות של התנועה, אף על פי שרוב החוקרים ציינו כי בתקופה זו היא הגיעה לשיא השפעתה ועוצמתה ולא פסקו בה תופעות של התחדשות רוחנית{{הערה|[[בנימין בראון]], [https://www.academia.edu/9612489/Hasidism_Without_Romanticism_-_Mendel_Piekarzs_Path_in_the_Study_of_Hasidism Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism], עמ' 455-457.{{כ}}[http://www.encyclopedia.com/article-1G2-2587508506/asidism.html Hasidism] ב[[אנציקלופדיה יודאיקה]], מהדורת 2007.}}

 

 

==הנהגה==