המועדון היעקוביני – הבדלי גרסאות

אין שינוי בגודל ,  לפני 7 חודשים
אין תקציר עריכה
(פטיון => פסיון)
תגית: שוחזרה
אין תקציר עריכה
כפי שכתב טימותי טאקט, המועדון ייצג בשלב זה "קונפדרציית שמיכה" עצומה ומעורפלת: זו השתרעה מאריסטוקרטים ליברלים שהפער בינם למלוכתיים היה אפסי, דוגמת לה פאייט (שהיה בתקופה זו האיש החזק במדינה, מפקד המשמר הלאומי שבעלי-בריתו ניהלו את מערכת המשפט) ורושפוקו-ליאנקור; מירבו, שנע בין השמאל והימין ללא הרף אך גם הוא החל לנטות לכיוון דומה; ורדיקלים מן הסוג של ברנאב, דופור ולאמט. באפריל-מאי, כשהשמרנים באספה העלו הצעה להפוך את הקתוליות לדת המדינה, המריץ הדבר את הסניפים היעקוביניים לראשונה לפעולה במשותף, ושלוחות בפרובינציה תיאמו ביניהן עצומות נגד. עמדותיהם הפוליטיות, הפתיחות לציבור ואווירת הדיון החופשי, כולם המריצו מצטרפים חדשים בפריז ומחוצה לה.
 
ככל שהתמלאו התביעות המוקדמות של המהפכה, וככל שהתחוור היקפם של האלימות ואי-הסדר שעוררה, מי שנחשבו מתקדמים מאוד בראשיתה נדחפו לעמדות מתונות ושמרניות יותר. לה פאייט ומירבו, שתיעבו זה את זה אישית – הראשון היה גורם חזק בממשל, השני התבלט כנואם כריזמטי; שניהם התחרו למען השפעה בלעדית על המלך – היו מהראשונים לעבור תמורה כזו, ונתפשו בעיני הרדיקלים כאויבים בכח. מירבו ולה פאייט היו אנשי האצולה הליברלית, בעוד שדופור, ברנאב ודומיהם ייצגו יותר את האליטות השאפתניות במעמד השלישי והתאמצו לגייס את ההמונים הפריזאיים למטרתם. אבל השנאה ביניהם נבעה לא פחות ממניעים אישיים של תאוות שררה: מאז החודשים הראשונים, הם ניסו לקדם כל אחד את מועמדיו שלו לתפקידים שונים בממשל החדש. מירבו, במיוחד, הואשם בשיתוף פעולה עם "האריסטוקרטים" ובכניעה מבישה לכתר. אבל גם קיצוני ההווה מצאו עצמם בצלם של כוחות חדשים משמאל באביב 1790. [[רובספייר]], ז'רום פסיוןפטיון ועוד כמה קראו לצעדים מקיפים בהרבה, כולל [[זכות בחירה אוניברסלית]] לגברים, דבר שנראה אפילו לברנאב מרחיק לכת.
 
מירבו, לה פאייט ושכמותם לא היו עיוורים למעמדם הנחלש. ב-13 במאי ארגן עמנואל סיאס את הקמת "מועדון שנת 1789". זו לא הייתה פרישה, אלא מעין תת-חברה שנועדה לארגן את הקצה הימני ולהעניק לו משקל-נגד. [[החוקה האזרחית של הכמורה]] והעימות עם הכנסייה שנבע ממנה דרבנו רבים להצטרף ליעקובינים, שהיו הרוח החיה במאבק, וחיזקו את כוחות השמאל. באוגוסט דיכא גנרל בוייה, מקורבו של לה פאייט, מרידה צבאית במרחץ דמים. האשראי הציבורי של פטרונו נפגע מאוד. ברנאב, דופור ולאמט, שפעלו זה מכבר כשלישייה מגובשת והנהיגו את המרכז הרחב במועדון, נאחזו חלחלה למול המהומות, הפרת הסדר הציבורי וההקצנה שאיימו לדעתם למוטט את המהפכה. בחורף 1790, חברי ה"טריומווירט", כפי שנודעו, החלו לסגת לעמדה זהירה. ב-6 בדצמבר תמכו במפתיע במירבו כשמנע מרובספייר לבטל את סף ההכנסה בגיוס למשמר הלאומי, ששימר אותו ככח של בעלי-רכוש מתונים. בחודשים הקודמים עוררו הטריומווירים את חמת המתקדמים גם בשל התנגדותם לביטול העבדות, מטרה אותה קידם העיתונאי היעקוביני המשפיע [[ז'אן-פייר בריסו]]. הפילוג בשורותיהם היה לעובדה קיימת.
בשלהי 1790 היו למועדון כבר יותר ממאתיים סניפים ברחבי צרפת, והבסיס בפריז מנה בערך מאתיים צירים באספה המכוננת הלאומית ולמעלה מאלף חברים אחרים. היעקובינים משכו אליהם דמויות אקזוטיות כמו אנכרסיס קלוּץ, תומכי רעיונות רדיקליים ואוניברסליים שהטילו אימה על הימין וחיזקו מאוד את האגף השמאלי, שכוחו היה בהשפעתו על דעת הקהל ולא במאזן בתוך האגודה. ככל שהמלך נתפש בציבור יותר כסרבן וריאקציונר, עקב הגנתו על הכמורה שמיאנה להישבע למדינה וצעדים נוספים, כך צברו הקיצונים כח. ה"טריומווירט" המתמתן, שהחל בגישושים כלפי החצר, גילה שגם השמרנים הקיצוניים באספה מסרבים לשתף עמו פעולה ומעדיפים לתמוך דווקא ברובספייר ובדומיו מתוך חישוב שרדיקליזציה תמוטט את ההסדר החדש כולו ותשים קץ למהפכה. במרוצת 1791, בעוד הטריומווירים לא בוחלים אפילו בשימוש במירבו כמתווך עם הכתר (אם כי הוסיפו לתקוף אותו ואת לה פאייט בפומבי במאמץ לשמר את הלגיטימציה שלהם בתוך המועדון), המפה הפוליטית הקצינה שמאלה ללא הרף. המונים זועמים, שהאשימו את השליט בתמיכה בחשאי באחיו ארטואה שהיגר מחוצה לצרפת וזמם נגד המהפכה, ערכו הפגנות אלימות סביב ארמונות משפחת המלוכה. באזורי הכפר שרפו האיכרים את אחוזות אדוניהם.
 
בקיץ 1791 הגיע מספר הסניפים היעקוביניים ללמעלה מ-800. ב-20 ביוני נמלט לואי השישה-עשר עם משפחתו מהטווילרי והותיר מכתב רצוף האשמות נגד המועדון, בו תלה את ליבוי כל המתיחות שהסעירה את הממלכה. הטריומווירים ותומכיהם, בחששם מפני התמוטטות, מיהרו לנקות את המלך מכל אשמה וטענו שנחטף. הצביעות והעמדת הפנים קוממו גורמים רדיקליים יותר. ב-16 ביולי, לאחר שבריסו ארגן עצומה להדחת לואי, מצאו הטריומווירים ויתר המרכז היעקוביני את העילה להשתחרר מהשמאל החזק והדומיננטי בתוך המועדון; רובספייר עצמו תקף את היוזמה של בריסו. ברנאב וכמאתיים צירי אספה, כל אלו שהיו ליעקובינים למעט חמישה רדיקלים – רובספייר, פסיוןפטיון, האב אנרי גרגואר, פרנסואה בוזו ופייר-לואי פריור – עזבו את המנזר היעקוביני והקימו את מועדון [[פייאנטים (מועדון)|הפייאנטים]] השמרני. הם הכריזו על עצמם כיורשים הלגיטימיים היחידים של הגוף וקראו לסניפים בכל הארץ להצטרף אליהם.
 
==הז'ירונדינים והפילוג עמם==
עתה שוב הותווה קו מפריד בתוך היעקובינים. בריסו, שנבחר כציר לאספה המחוקקת החדשה שכונסה ב-30 בספטמבר לאחר החלת חוקת 1791, עלה במהירות בתוך המועדון מכח נאומיו הכריזמטיים. הוא היה משוכנע (בצדק, במידה רבה) שהמלך בוגד ושמאחורי הקלעים נרקמת פלישה אוסטרית לעזרתו, ועל צרפת להקדים אותה ולהכריז מלחמה. עימות מזוין, לשיטתו, היה מעורר את דעת הקהל, מאחד את העם המפולג והמסוכסך ומוכיח את עוצמתה של אומה חופשית לעולם. הססנותו ועקשותו של לואי סחפה אליו רבים במחוקקת. מולו ניצב רובספייר, שחשש עמוקות ממלחמה והיה בטוח שתסתיים בתבוסה או בעלייתו של לה פאייט כדיקטטור צבאי בתוקף מעמדו שלו ושל תומכיו בכוחות המזוינים; בכל מקרה, הישגי המהפכה היו באים לקצם. שוב, הפער נשען על הבדלים עמוקים: בריסו היה דמוקרט [[ליברל]], עיתונאי אמיד שייצג אוכלוסייה מבוססת. למרות עוינותו לכתר, ברוב המובנים הוא ואנשיו חלקו את החזון של הפייאנטים על רשות מחוקקת חזקה שתבלום הפרזות מצד המלך או מצד רשות מבצעת נבחרת שיהיה לה כח רב מדי. רובספייר ייצג את ה[[פופוליזם|פופוליסטים]] ה[[אוטוריטריות|סמכותני]]ם, שאחזו בפרשנות מופשטת וקנאית לדברי רוסו על [[הרצון הכללי]]. בעיניהם, התוכנית של הצד השני הפקירה את השדה הפוליטי לאליטות שהיו להן די הבנה ופנאי להשתתף בו, בעוד שהמוני העם העניים היו נותרים ללא השפעה. הדרך לבטא את רצון האומה באמת הייתה באמצעות מתן זכות [[בחירה ישירה]] רחבה שתכונן רשות מבצעת חזקה, שלא תהסס לפעול בשם האינטרסים של הצרפתים כולם, גם נגד האליטות. הראשונים השיתו הכל על הליכים וייצוג פורמלי, האחרונים ביכרו פעולה ישירה על הליך תקין. בריסו ורובספייר היו מסוכסכים עוד קודם, אך שאלת המלחמה הציבה את הניגודים בין מחנותיהם בעוצמה. השניים נשאו סדרה של נאומים זה נגד זה ביעקובינים בדצמבר – מאוחר יותר, טבע רובספייר את השם [[ז'ירונדינים]] לסיעת יריבו. ידו של בריסו גברה בציבור ובאסיפה, והמלך מסר [[אולטימטום]] לנסיכים-הבוחרים באימפריה הרומית הקדושה שנתנו מחסה למהגרים של ארטואה. בינתיים, לא חדלו עוד ועוד סניפים להצטרף ליעקובינים ברחבי הארץ.
 
הז'ירונדינים, או הבריסוטינים, צברו תנופה בתחילת 1792. הפייאנטים היו משותקים, וסיעת רובספייר הועמדה בצל ונאלצה לחזות בהתדרדרות למלחמה שיותר מדי צדדים רצו בה. ב-10 במרץ פיטר המלך את מועצתו ומינה שרים בריסוטינים בהכנה לעימות צבאי. אבל לאחר הכרזת המלחמה ב-20 באפריל, עקב חיכוך גדל והולך, הוא פיטר גם את שריו החדשים ב-13 ביוני ועבר שב להישען על הפייאנטים. בריסו ואנשיו נזעמו. ב-20 ביוני, יחד עם ה[[סנקילוטים]] של פריז וגורמים רדיקליים, ארגנו הפגנת ענק ב[[ארמון הטווילרי]]. היא סימנה היטב את הגבולות בתוך היעקובינים: בריסו, פסיוןפטיון, פייר ורניו, שר הפנים לשעבר ז'אן מארי רולאן, [[המרקיז דה קונדורסה]] ויתר הז'ירונדינים השתתפו בהפגנה, אך לא רובספייר וסיעתו.
 
חרף הצלחתם לאיים על המלך, הז'ירונדינים נמלאו אימה כשההמונים החלו לתבוע את הדחתו ברצינות, לאחר הפלישה האוסטרית-פרוסית ביולי. מאחורי הקלעים, הם החלו במגעים בהולים עם החצר במאמץ לשמר את לואי, לפחות בינתיים. [[הפיכת ה-10 באוגוסט 1792]], שהפילה את המלוכה בצרפת, לא ניזומה על ידי אף אחת משתי הסיעות במועדון היעקוביני אלא צמחה מלמטה, מפעילי שטח כמו [[ז'ורז' דנטון]] שהנהיגו את הסנקילוטים. רובספייר מיהר לכונן ברית עם הקומונה הפריזאית המהפכנית של דנטון ועמיתיו וליצור רוב באספה, בעוד הבריסוטינים היו מהוססים יותר. הם הצטיירו לפתע כסמן המתון; ההפיכה ציינה את סוף עליונותם הפוליטית. אחרי הבחירות לקונבנט בספטמבר התגבש רוב של נציגי היעקובינים הפופוליסטים והרדיקלים מהסוג שיוצג בקומונה. בשל מקומות מושבם בחלק הגבוה של הספסלים כונו "אנשי ההר" ('''[[מונטניארדים]]'''). לאחר טבח ספטמבר, בו נרצחו יותר מאלף אסירים בגל היסטריה ציבורית, החל בריסו לפרסם טורים נגד מפלגת הרוב החדשה ולהאשימה בברוטליות וצמאון דמים. גם התביעה להוציא להורג את המלך קוממה את הז'ירונדינים, שהעדיפו לפחות להמתין עם [[עונש מוות]] עד שזה יאושרר בחוקה חדשה. יחסי הכוחות במועדון הלכו ונטו לרעתו עם התחזקות השמאל הקיצוני, ולאחר שלא ענה על מכתב אזהרה של [[קאמי דמולן]], סולק מן היעקובינים בהצבעת רוב ב-12 באוקטובר 1792. רולאן, מנהיגם השני של הז'ירונדינים, גורש אף הוא חודש לאחר מכן. האגף השמאלי, שרובספייר היה האיש החזק ביותר (אך לא היחיד) בקרבו ושהיווה את לב הקואליציה המונטניארדית, שלט עתה במועדון.