סיפור נבל הכרמלי – הבדלי גרסאות

מ
הגהה, ניסוח
מ (הגהה, ניסוח)
[[קובץ:Antonio Molinari David y Abigail.jpg|250px|ממוזער|שמאל|{{ציטוט|תוכן=וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל, אֶת-דָּוִד, וַתְּמַהֵר, וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר; וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרֶץ.|מרכאות=כן|מקור={{תנ"ך|שמואל א|כה|כג}}}} דוד פוגש באביגיל ציור מעשה ידי אנטוניו מולינרי]]
'''סיפור נבל הכרמלי''' מופיע ב[[ספר שמואל]] א' פרק כ"ה. הסיפור דן במערכת היחסים בין שלוש הדמויות: [[דוד]], [[אביגיל]] ו[[נבל הכרמלי|נבל]]. עיקר הסיפור נסב על התקרית בין דוד לנבל על אף שהשניים לא נפגשו פנים מול פנים.
[[עלילה|עלילת הסיפור]] מתפתחת לקראת תוצאת הרת אסון אך זו נמנעת בידי אשת נבל, אביגיל. אביגיל היא זו שמביאה למפנה חיובי בעלילה. הרעיון המרכזי של הסיפור מובע באמצעות דמותה של אביגיל והוא: שאל לאדם לעשות דין לעצמו [[נקמה|ולהתנקם]]. כלומר אל לו לאדם לקחת את החוק לידיים.
 
==הסיפור המקראי==
הסיפור פותח בהצגת דמותובהצגתם של נבל ושל אשתו אביגיל, תושבי העיר [[מעון (אתר מקראי)|מעון]] שביהודה. נבל מוצג כאיש בעל נכסים אך מושחת"קשה באופיוורע-מעללים" (פס' ג'), ואילו אביגיל מוצגת כאישה חכמה ויפת תואר. נבל היה רועה את צאנו באזור העיר המקראית [[כרמל (אתר מקראי)|כרמל]] הסמוכה למעון, וכאשר הגיע מועד [[גז (חקלאות)|הגז]] קיים שם חגיגה גדולה, כמקובל באותה תקופה. דוד, ששהה באותה עת עם אנשיו באזור, שמע על חגיגת הגז של נבל ושלח אליו שליחים ובפיהם בקשה. שליחי דוד מסרו לנבל שכאשר שהו דוד ואנשיו באזור כרמל, בזמן שאנשי נבל רעו שם, אנשיו של דוד שמרו על רועיו של נבל ועל צאנו. כעת ביקשו השליחים מנבל שיגמול להם בעין יפה. נבל סירב לבקשת השליחים ופטר אותם בתגובה מזלזלת ושחצנית. השליחים הביאו את דברי נבל לידיעת דוד, ודוד, שלא היה מוכן לסבול את הפגיעה בכבודו,אשר הורה לאנשיו לחגור את חרבותיהם ויצא בראשם למסע נקמה.
[[קובץ:Abigail tends Nabal Fitzwilliam MS 38-1950 f 78.jpg|250px|ממוזער|שמאל|אביגיל מטפלת בנבל. ציור משנת 1380]]
בינתיים, חילופי הדברים בין שליחי דוד לנבל הגיעו לאוזניה של אביגיל, והיא הגיבה בזריזות ובתושייה. ללא ידיעתו של נבל בעלה, העמיסה אביגיל על חמורים מזון ומשקה מכל טוב, ויצאה לכיוונו של דוד. הם נפגשו בדרך, ואביגיל הגישה לדוד בהכנעה את ה[[מתנה|מנחה]], ושכנעה אותו בדברי חלקות להימנע מ[[שפיכות דמים]]. דוד קיבל בברכה את דברי אביגיל ואת מנחתה, וחזר בו מכוונותיו הרצחניות. דוד פנה לדרכו ואביגילאביגיל שבה לביתה, ולאוסיפרה סיפרהלבעלה דבראת לנבלאשר החוגגעשתה והמשתכר.רק למחרת בבוקר, כשהתפכח נבל מיינו,. סיפרה לו אביגיל את אשר קרה, והואנבל הגיב בתדהמה מוחלטת שלוותה כנראה ב[[שיתוק]] גופני (יש המפרשים שלקה ב[[שבץ מוחי|שבץ]]), כמתואר באופן ציורי: {{ציטוטון|וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן}}.{{הערה|שמואל א', כ"ה, ל"ז}} כעבור עשרה ימים מת נבל בידימידי שמיים{{הערה|לפי ה{{ירושלמי|ביכורים|ב|א}}, מת ב[[ט' בסיוון]].}}. דוד שמע על כך והודה לאל על שנקם את נקמתו, מבלי שדוד עצמו יחטא בשפיכות דמים. לאחר מות נבל, נשא דוד את אביגיל האלמנה לאישה.
 
==הסיפור בהקשרו==
בחקר המקרא מקובל לשייך את הסיפור למכלול ספרותי רחב יותר בתוך ספר שמואל, המכונה "תולדות עלייתו של דוד למלוכה" (History of David's Rise), ומקיף את הפרקים משמואל א' ט"ז ועד שמואל ב' ה'. עד לשנים האחרונות נחשב מכלול זה לחיבור עצמאי מעיקרו שנכתב בסמוך לזמנו של דוד, ומגמתו העיקרית היא [[אפולוגטיקה|אפולוגטית]] - הצדקת האופן, שבו תפס דוד את השלטון. בהתאם להנחות אלה פירשו החוקרים גם את סיפור נבל הכרמלי. כיום מטילים חלק מהחוקרים ספק בהנחות אלה.
 
בהקשר המידי, הסיפור חוצץ בין שני סיפורים על מפגש בין דוד ל[[שאול]] (פרקים כ"ד, כ"ו), שבהם נקרית לדוד הזדמנות לפגוע בשאול אך הוא נמנע מלעשות זאת. שני סיפורים אלה מקבילים זה לזה בנקודות רבות. לעומתם, סיפור נבל הכרמלי נראה כיחידה ספרותית עצמאית שאיננה תלויה בפרקים הסובבים אותה. עם זאת, החוקרים זיהו נקודות דמיון רבות הרומזות לקשר ספרותי בין הסיפור לשני הסיפורים הסמוכים אליו, כמו גם לסיפורים אחרים במקרא. בין שני הסיפורים המופיעים בשמואל א' פרקים כ"ד, כ"ו נקודות דמיון רבות. בשני הסיפורים מסופר על רדיפת שאול אחר דוד. בשני הסיפורים הזדמן לדוד לפגוע בשאול אך הוא נמנע מלעשות כן. בדומה לשני הסיפורים לדוד נקרית ההזדמנות להרוג את שונאו, בסיפור נבל הכרמלי המופיע בפרק כ"ה התערבות אביגיל מונעת זאת אך בפרקים החופפים זאת החלטת דוד לא להרוג את משיח ה'.
 
==אחדות ספרותית==
הסיפור נחשב לאחדותי בעיקרו. עם זאת, יש המזהים בסיפור עקבות של עיבוד [[האסכולה הדויטרונומיסטית|דויטרונומיסטי]]. פ' קייל מקקרטר סבור שהחלק השני של נאום אביגיל, מפסוק כחכ"ח ועד פסוק לאל"א, שמתייחס לאירועים עתידיים שמחוץ למסגרת העלילה ולמסגרת הכללית של "תולדות עלייתו של דוד למלוכה", הוא תוספת משנית שמקורה [[האסכולה הדויטרונומיסטית|בעריכה הדויטרונומיסטית]] של ימי [[יאשיהו]].{{הערה|P. Kyle McCarter, ''1 Samuel'', pp. 401-402.}} לדעת טימו ויולה, הסיפור עבר עריכה נרחבת יותר. על פי בחנים לשוניים וסגנוניים מזהה ויולה את הפסוקים הבאים כהרחבה דויטרונומיסטית: כא-כב, כג (מ"ותפל"), כד (מ"ותדבר") - כו, כח-לד ולט ("וישמע... בראשו").{{הערה| cited at Ralph W. Klein, 1 Samuel, p. 247.}}
 
==מגמתו של הסיפור==
סיפורו של נבל הכרמלי מופיע בין שני סיפורים שעניינם רדיפת שאול אחר דוד. בשלושת הסיפורים הללו נמנע דוד מלשפוך דם. ולכן יש הסוברים כי מגמת שלושת סיפורים אלוכוונתם היא להראותלהדגיש שדוד לא שפך דם חינם.{{הערה|[[נח חכם]], נקי וברוך עד עולם:למשמעותו של מוטיב שפיכות הדמים בסיפורי דוד, בתוך '''תשורה לעמוס: אסופת מחקרים בפרשנות המקרא מוגשת ל[[עמוס חכם]]''', עורכים: [[יוסף עופר (חוקר תנ"ך)|יוסף עופר]] ואחרים, ירושלים, תבונות, תשס"ז, עמ' 329.}} לדעת אחרים מגמת הסיפור היא אחת והיא להאדיר את שמו של דוד, להעצים את תכונותיו החיוביות, להצדיק את מלוכתו בעתיד ולקיחת אביגיל לאישה. לשיטתם הדבר ברור מדברי אביגיל שבעצמה נותנת לבעלה [[מדרש שם|הסבר לשמו]].{{הערה|[[זאב ויסמן]], '''סטירה פוליטית במקרא''', ירושלים, מוסד ביאליק, 1996, עמ' 26.}} ואילו [[שמאי גלנדר|גלנדר]] סובר כי מטרת מכלול סיפורי דוד היא לבססלהציג את דוד ולהציגופועלו, אתעל דודהטוב ופועלוכמו גם על הרע. לשיטתו, המחבר המקראי לא מסתיר מן הקורא פרטים גם כאשר אינם מציגים את דוד באור חיובי, משמע אין הוא פוחד לחשוף את חולשותיו של דוד וכךומאפשר ידוןלקורא הקוראלדון את דוד בסופו של דבר לכף זכות.{{הערה|שמאי גלנדר, '''אמנות ורעיון בסיפורת המקראית : היחסים בין אמצעי עיצוב אמנותיים ובין הרעיונות''', תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 44-43.}}
 
==אפיון הדמויות==
===דוד===
{{ראו גם|דוד}}
דמותו של דוד מאופיינת בסיפור בשני אופנים. האחד כמנהיגו של צבא חמוש המגן על רכוש, בעלי צאן ומקנה. דוד מבקש, גמול הולם בתמורה להגנה אותה הוא מספק. כאשר אינו מקבל גמול הולם על הגנתו, הוא מחליט להילחם בבעל הרכוש המסרב לתת לו את מבוקשו. הוא גם שומע את דברי אביגיל הוא מודה בטעותו ומברך את אביגיל על דבריה. דמותו של דוד מאופיינתמתוארת הן בצורה ישירה והן בצורה עקיפה. אחד הנערים של נבל מעיד על דוד : {{ציטוטון|וְהָאֲנָשִׁים, טֹבִים לָנוּ מְאֹד; וְלֹא הָכְלַמְנוּ, וְלֹא-פָקַדְנוּ מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם, בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה}}{{הערה|שמואל א', כ"ה, ט"ו.}} לדעת [[חוקר המקרא]] שמעון בר-אפרת, דברים אלו נאמרו במטרה למנוע מדוד מלבצע את זממו ודבריו מהימנים כדברי אפיון, גם לדעת המחבר המקראי.{{הערה|בר אפרת שמעון, '''העיצוב האמנותי של הסיפור במקרא''', תל אביב, ספרית הפועלים, 1984, עמ' 80.}} דוד מוצג בסיפור כמנהיגו של צבא חמוש המגן על רכוש, צאן ומקנה, ובתמורה מבקש גמול הולם. כאשר בקשתו נענית בשלילה, הוא מחליט להילחם בבעל הרכוש המסרב לתת לו את מבוקשו. כאשר הוא שומע את דברי אביגיל הוא מברך את אותה על דבריה.
 
דוד מתגלה בסיפור זה כאיש נמהר וחם מזג. המחבר המקראי אינו בא אלא להציג את דוד על כל צדדיו. יש הסוברים כי המחבר המקראי מגיש לקורא סיפור, אשר ממנו עולה כי המחבר המקראי מודע לחולשותיו של דוד, אך הוא כמחבר אינו מסתיר מהקורא מאומה גם אם דוד הוא זה שנכשלנכשל בהתנהגותו. גם מעשיו הרעים ידועים למחבר המקראי והוא אינו חושש לחושפם וכך ידון הקורא גם את דוד לכף זכות.{{הערה|גלנדר שמאי, '''אמנות ורעיון בסיפורת המקראית''', תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 44-43.}}
 
===נבל===
{{ערך מורחב|נבל הכרמלי}}
דמותו השלילית של נבל משמשת לתיאור דמותומתואר כקמצן וגס רוח. המספר מאפיין את נבל באופן ישיר: {{ציטוטון| ב וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל, וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד, וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים, וְאֶלֶף עִזִּים; וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל... ג וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי).}}{{הערה|שמואל א', כ"ה, ב' - ג'}}. צירוף המילים: {{ציטוטון|וְהָאִישׁ גָּדוֹל}} מתאר בא לתאר במקרא בעלי נכסים כדוגמת [[האישה השונמית]], שבהמשך הסיפור תתגלה כאישה עשירה.{{הערה|אוריאל סימון, '''קריאה ספרותית במקרא: סיפורי הנביאים''', ירושלים, מוסד ביאליק, 1997, עמ' 289.}} נבל מתואראביגיל, באופןאשת עקיףנבל, גם על ידי אביגילאומרת אשתועליו:{{ציטוטון| אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ.}}{{הערה|שמואל א', כ"ה, כ"ה}} מבנה [[מדרש שם|מדרש השם]] בנוי באופן בואביגיל מסבירה אביגיל את שמו של בעלה לדויד על דרך של משחקבמשחק מילים.{{הערה|[[משה גרסיאל]], '''מדרשי שמות במקרא''', רמת גן, רביבים, 1987, עמ' 60.}} השם "נבל" מקביל לשם הערבי "נביל" שמשמעותו חכם ואציל. משמעות השם נבל הפוכה במקרא למשמעות המילה ב[[ישעיהו (ספר)|ישעיה]] ל"ב, ו': {{ציטוטון| כִּי נָבָל נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה-אָוֶן--לַעֲשׂוֹת חֹנֶף, וּלְדַבֵּר אֶל-ה' תּוֹעָה, לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב, וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר.}}{{הערה|[[אמנון בזק]], '''מקבילות נפגשות : מקבילות ספרותיות בספר שמואל''', ירושלים, הגיונות, תשס"ו, עמ' 125.}}
 
===אביגיל===
{{ערך מורחב|אביגיל}}
אביגיל מגלמת את הסטראוטיפ ה[[ספרות החוכמה|חוכמתי]] של "אשת חיל", האישה כלילת המעלות. היא מאופיינת על ידי המספר כאישה {{ציטוטון|טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר}}, בניגוד חריף לתיאור המובא באותו פסוק של בעלה נבל: {{ציטוטון|וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי)}}.{{הערה|שמואל א', כ"ה, ג'.}} תיאורה של אביגיל כ{{ציטוטון|טוֹבַת שֶׂכֶל}} דומה לתיאורן של כמה נשים במקרא כמו [[האישה החכמה מתקוע]], [[האישה החכמה מאבל בית מעכה]], [[אסתר המלכה|אסתר]] ואשת החיל מ[[ספר משלי]], אשר עליה נאמר: {{ציטוטון|פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה}}.{{הערה|ספר משלי, ל"א, כ"ו.}} בניגוד לשתיים הראשונות אשר גם הן נושאות נאום, אצל אביגיל מוצאים תיאור חיצוני ואת מה ש[[מרטין בובר]] מכנה {{ציטוטון|קול נפשה}}.{{הערה|[[מרטין בובר]], '''דרכו של מקרא: עיונים בדפוסי סגנון בתנ"ך''', ירושלים, [[מוסד ביאליק]], 1997, עמ' 135.}}
 
==זיקות פנים-מקראיות==