באר טוביה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים
שורה 23:
בשנת תרמ"ח (1887) התארגנה ב[[בסרביה]] קבוצה של 25 משפחות יהודיות ששאפו להתיישב ב[[ארץ ישראל]]. כדי לממש זאת, היא יצרה קשר עם אנשי [[הברון רוטשילד]]. בהתאם לחוזה שנחתם בין הצדדים, שילם כל בית אב 1,000 [[רובל]] תמורת רכישת האדמה והקמת מושבה על ידי המנגנון של הברון. באותה שנה הגיעו המתיישבים לארץ ישראל, עוד בטרם נרכשה הקרקע, ושהו ב[[יפו]] בהמתנה להתקדמות הפרויקט.
 
בתחילה נועדה המושבה החדשה להיות חלק מגוש "[["מושבות יהודה"]]" (בין [[ראשון לציון]] ו[[גדרה]]) אולם ההחלטה על מיקומה המרוחק, מדרום לגדרה, הושפעה משני שיקולים עיקריים:
# באותה עת הסתיים העימות הגדול בין אנשי המושבות ופקידות הברון (עימות שכונה [["מרד האיכרים"]]), והפקידים סברו שעדיף שהמתיישבים שזה מקרוב הגיעו לא יושפעו מהלך הרוח הקיים.
# המושבה החדשה יועדה להיות "אסם התבואה" של היישוב היהודי, והקרקע באזור הדרום נחשבה כמתאימה לגידול חיטה.
 
שורה 31:
בח' בתשרי תרמ"ט, 13 בספטמבר 1888, יצאה שיירת עגלות, שנשאו את הצריפים המפורקים, נהוגה בידי איכרים מראשון לציון ואיתם קבוצת נגרים ומשגיח מטעם הברון. הדרך עד גדרה הייתה מוכרת להם, אך איש מהם לא היה מעולם מדרום לה. לאחר שטעו בדרך, הם הצליחו להגיע לאתר המושבה רק למחרת, ערב [[יום כיפור]]. הצריפים הורדו מהעגלות, והעגלונים מיהרו לעזוב כדי לשוב לביתם לפני כניסת החג. הנגרים נשארו במקום ונסמכו על סיוע מאנשי בית דראס שסיפקו להם מזון ומים.
 
חמש משפחות בלבד מהקבוצה המקורית שרדו את תלאות ההמתנה והגיעו להתיישב במקום לאחר שהוקמו המבנים. איתן באו גם פועלים רווקים, וכולם הועסקו בעיבוד הקרקע וגם בחפירת תעלות לסימון גבולות הנחלות. אולם המושבה לא האריכה ימים. הריחוק והניתוק מיישובים יהודיים אחרים והתנאים הקשים במקום, וכן היחס המתנשא של פקידי הברון שראו במתיישבים [[אריסות|אריסים]] ולא "בעלי בתים", גרמו לכך שמרבית המתיישבים עזבו. ב-1890 נשארו רק שתי משפחות שהפעילו את המקום כחווה חקלאית, בסיוע פועלים ובניהול פקידי הברון. חלק מאדמות המושבה נמסרו לעיבוד לאיכרי גדרה, חלק הוחכרו לאריסים ערביים, והמושבה חדלה מלהתקיים כיישוב פעיל.
 
===המושבה השנייה – 1896 עד 1929===
שורה 92:
 
===המושב במלחמת השחרור===
לאחר החלטת [[האו"ם]] ב[[כ"ט בנובמבר]] 1947, התחילו אנשי המושב באימונים צבאיים אינטנסיביים, שמירה מוגברת ורכישת נשק. בני הנוער מעל גיל 16 אורגנו ואומנו כיחידת [[פל"מ]] (פלוגה מקומית או פלוגת מתנדבים) שביצעה סיורים בסביבה בימים ובלילות. הנערים בגילאי 14-16 אומנו בלוחמה אנטי טנקית. הנערות אומנו בתפקידי איתות וקשר. החל מדצמבר, השתלטו אנשי המושב על מחנות הצבא הסמוכים שפינו הבריטים. בנוסף, לאחר קרב קצר, נתפסה החווה המבודדת, [[קריית שמואל (קריית מלאכי)#היסטוריה|קריית שמואל]], בשולי הכפר הערבי [[קסטינה]], שהיוותה נקודת שליטה על הכביש ל[[תל אביב]]. במקביל בוצר המושב בגדרות תייל וקונצרטינות שנלקחו ממחנות הצבא הבריטים.
 
בינואר 1948 תפסו אנשי באר טוביה את מחנה [[בית דראס]] וסייעו לסרג'נט חנוך, שוטר יהודי שהתגורר במושב, להשתלט על תחנת המשטרה הצמודה אליו ממערב למושב. בפברואר נכנסה למחנה יחידה מגויסת, שהייתה הגרעין של גדוד 53 ב[[חטיבת גבעתי]], בסיוע אנשי המושב, הן במתן נשק והן בגיבוי לוגיסטי. באר טוביה שמשה תחנה לאיסוף וטיפול בפצועים ובהרוגים שנפגעו בלוחמה באזור. בראשותו של רופא המושב, ד"ר וולף, הופעל מערך מסודר של חברות המושב שטיפלו בפצועים בבית העם, ששימש כבית חולים שדה, ובבתי החברים.