שארל, נסיך נפוליאון – הבדלי גרסאות

מ
מ (הוספת {{תב|תפקידים מוויקינתונים}} ב{{פר|תפקיד1}}, היכן שלא קיים, כדי שהנתונים יישאבו אוטומטית (תג))
 
בצוואתו, ציין לואי נפוליאון שלושה סימוכין לסמכותו להורות על שלילת מעמדו של בנו כיורש העצר:
* הסנאטוס קונסולטוס (Senatus Consultus), תיקון לחוקת [[הקיסרות השנייה]] מה-[[7 בנובמבר]] [[1852]], בו נאמר כי אם ל[[נפוליאון השלישי]] לא יהיו ילדים, הוא יוכל לאמץ כל בן זכר מצאצאי נפוליאון הראשון. בנוסף, אומר התיקון כי יורש העצר אינו יכול להינשא ללא רשות הקיסר, ואם יעשה כן, יאבד את כל זכויותיו כיורש.
* חוקת המשפחה האימפריאלית מ-[[21 ביוני]] [[1853]] שהשיבה את החוק שנקבע תחת נפוליאון הראשון ב-[[30 במרץ]] [[1806]], בו נאמר כי נישואי יורש המשפחה דורשים הסכמה מוקדמת וכתובה של הקיסר [[דה יורה]] אחרת הם יהיו בטלים. בנוסף, קובע החוק כי [[גירושין]] אסורים לבני המשפחה ושהקיסר מחזיק בזכות לפקח ולחנך את בני המשפחה, כולל [[מעצר]], [[חרם חברתי|החרמה]] ו[[גלות|הגליה]] של בן משפחה, אשר "אינו מתנהג כיאות ושוכח את כבודו וחובותיו", למשך שנה לכל יותרהיותר.
* המסורת המשפחתית על פיה אפשר לשנות את [[סדר הירושה]]. נפוליאון הראשון רב עם אחיו ושלל מהם את מעמדם בסדר הירושה. כשבנו היחיד של נפוליאון השלישי, נפוליאון אז'ן, מת ב-[[1879]], הורתה צוואתו לשלול את ראשות המשפחה מבן דודו עקב הבדלים פוליטיים, ולתת אותה לבנו הבכור, נפוליאון ויקטור בונפרטה.