המפלגה הקומוניסטית העיראקית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
הסרת תבנית בעבודה |
מ תמונה |
||
שורה 67:
השנים 1936-1941 התאפיינו במיליטריזציה של החברה העיראקית ובהתערבויות ישירות של קציני הצבא בנעשה בפוליטיקה. כל ההתערבויות, למעט שתיים, הסתכמו בשינויים אישיים בהנהגה ולא יותר. במקביל, בכס המלוכה התרחשו תהפוכות; ב-1933 מת [[פייסל הראשון, מלך עיראק|המלך פייסל]], ותחתיו עלה בנו [[ראזי, מלך עיראק|ראזי]] בעל התודעה הלאומית. תודעה זו אמנם הביאה למתחים עם בריטניה, אך לא אתגר ממשי ליחסים. המלך ראזי ושלטונו לא האריכו ימים והוא מת ב-1939. שתי ההתערבויות הצבאיות יוצאות-הדופן היו ההפיכה של [[בכר סדקי]] ב-1936 וזו של [[רשיד עאלי אל-כילאני]] ב-1941, הואיל והן אתגרו את אופי הממשלה עצמה. ב-29 באוקטובר 1929, הוביל גנרל בכר סדקי הפיכה צבאית יחד עם קציני צבא נוספים ועם קבוצת אל-אהלי האזרחית. מק"ע תמכה בממשלה החדשה, בה היו לאל-אהלי הלאומנית מחצית המושבים; השת"פ בין מק"ע לאל-אהלי היה חשוב, הואיל והוא שיווה מידה של עממיות לממשל החדש בבגדאד.<ref>Batatu, 1978. p.439-40</ref> בחורף 1936-37 התקיימו בחירות כלליות, בהן נבחרו שני מקורבים למק"ע לפרלמנט. אך עד מהרה עוררה עליית ההשפעה הקומוניסטית דאגה בקרב קציני החונטה, ובמרץ 1937 התנער הגנרל סדקי מהמפלגה קומוניסטית, נשבע אמונים למונרכיה, והבטיח לדכא כל תנועה שתאיים על הכתר. המצב החמיר עוד יותר לאחר ההתנקשות בסדקי ב-11 באוגוסט 1937, שהעלתה לשלטון ממשלה אזרחית שדיכאה את מק"ע. כלקח מן האירועים, שהראו את חשיבות הכוח המזויין בעיראק, וגם כחלק מדרישות ההצטרפות לקומינטרן, מק"ע, הקימה רשת חשאית וחמושה של פעילים שהגיעה בשיאה לכ-400 איש. חשיפתה זעזעה את העלית העיראקית, ושינתה את ההקשר שבו פעלה מק"ע. במאי 1938 הוכנס לחוק העונשין סעיף האוסר מפורשות כל פעילות קומוניסטית.<ref>Franzén, 2011. p. 37</ref>
הליכי חזרתה של עיראק לידיהם של גורמים שמרניים ופרו-בריטיים הגיעו לשיא במרץ 1939, בהקמת הממשלה בראשות [[נורי א-סעיד]] שמטרתה המוצהרת הייתה השגת "סדר". תוך ימים מהקמתה, מת המלך ראזי בתאונת דרכים; ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה, צפו מחדש המתחים בין הלאומניים והפרו-בריטים; בעוד ממשלו של נורי א-סעיד הכריזה מלחמה על גרמניה, כפי שהייתה מחויבת מתוקף ההסכם האנגלו-עיראקי. התסיסה בקרב קציני הצבא חייבה את העוצר הפרו-בריטי [[עבד אל-אילה]], למנות את רשיד עאלי אל-כילאני, מתנגד נחרץ לבריטניה, לראש ממשלה. ממשלו, "ממשלת ההגנה הלאומית" התקרבה ל[[מדינות הציר]] והכריזה על עיראק כנייטרלית במלחמה. בתגובה, כוחות בריטניה הדיחו אותו, כבשה מחדש את עיראק, והפכו אותה שוב לכפופה ישירה. ריבונית בתואר בלבד. עבור מק"ע, היוותה המלחמה הזדמנות גדולה. בתחילה תמכה בממשלת אל-כילאני, בהתאם לקו הסובייטי; ובהמשך, כשנכנסה ברית-המועצות למלחמה, תמכה מק"ע במאמצי הלחימה של בעלות הברית נגד הפאשיזם. תמורת אותה תמיכה, זכתה מק"ע להקלה במאמצי דיכוי הקומוניזם. תנועת איגודי העובדים, בה מק"ע הייתה קשורה, הגדילה את השפעת בקרב עובדי הנמל בבצרה, פועלי הטבק בבגדאד, פועלי שדות הנפט ב[[כירכוכ]]; ועובדי חברת הרכבת בכל המדינה. אך למרות זאת, מעמד הפועלים העיראקי היה קטן בהיקפו, והיה מרוכז ברוזו בתעשיות בשליטה בריטית חזקה; ומעמד האיכרים גם הוא לא נע בהמוניו אחר מק"ע בשל קושי להבין את האידיאולוגיה המפלגתית או את גישתה לרפורמה האגררית.<ref>Ismael, 2008. p.25-26</ref>
[[קובץ:Youssif Salman Youssif.jpg|ממוזער|יוסף סלמאן יוסף ("החבר פהד")]]
במקביל, חזר "החבר פהד" מלימודיו במוסקבה ומיהר לעסוק בארגונה מחדש של מק"ע. בדצמבר 1940, החלה מק"ע להוציא כתב-עת חדש "א-שרארה", על בסיס כתב דומה של [[ולדימיר איליץ' לנין|לנין]]. ב-1942, מק"ע רכשה מכונת דפוס להגדלה התפוצה לאלפים. בתקופה הזאת, "החבר פהד" ניסה לבצר את הנהגתו במפלגה וגירש ממנה גורמים שאותם ראה כסוררים. בזמן ביקור של "החבר פהד" במוסקבה, התרחש פיצול במפלגה, אחד מני רבים: קבוצת נאמנים ל"חבר פהד" ייסדו עיתון חדש לאחר שנדחקו מהנהגת מק"ע באסיפה מאולתרת שכונסה בהעדרו. שני הפרסומים טענו לייצג את מק"ע ורק חשפו את הקרעים שהתקיימו בתוכה. ב-1943 התפרק הקומינטרן, אירוע ש"החבר פהד" ראה כבשורה לתנועה הקומוניסטית העולמית בכלל ולמק"ע בפרט. ללא הקומינטרן, השתחררה מק"ע מהשליטה הרשמית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ובכך ניתן לה מרחב פעולה גדול יותר בענייניה הלאומיים והאזוריים של עיראק. במאמר שכתב בנושא, הבהיר "החבר פהד" כי פירוק הקומינטרן הגדיל את אחריותה של מק"ע, הואיל והוא איפשר לקומוניסטים העיראקים לעבוד עם כוחות "עממיים ודמוקרטיים". בתגובה להמשך הפיצולים והפילוגים במפלגה, דרש "החבר פהד" קיום בחירות חדשות למרכז המפלגה שלאחריהן יסורו כל הקבוצות הפורשות למרות ההנהגה המרכזית, תוך שהן מתפרקות ומעבירות לידיה את ציוד הדפוס ששימש אותן. הדרישה גם הייתה כי החברים יחזרו כיחידים ולא כקבוצה ובלא תנאים. כך גם קרה עם החברים הערביים של קבוצת "אחדות המאבק". החברים הכורדים, עם זאת, סירבו להתפרק, בטענה כי הם 'פועלים כמפלגה קומוניסטית כורדית'. בהמשך, היו חלקם ממקימי המפלגה הדמוקרטית הכורדית, אחרים יחזרו למק"ע ונוספים פשוט יתפזרו.<ref>Ibid, p.26-30</ref>
| |||