סיבית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
התו השמיני (שיחה | תרומות) |
מ הוספת קישור לIBM |
||
שורה 86:
במחשבי CDC, שפעלו בתחילת שנות השבעים, גודל [[מילה (מחשב)|מילה]] היה 60 ביטים (גודל זה נקבע משום שיש לו יתרון בולט בחישובים, שזו הייתה מטרתם העיקרית של מחשבים אלה). גודל סימן נקבע ל-6 ביטים, כך שבמילה אחת ניתן לאחסן 10 סימנים. מספר הסימנים השונים היה <math>2^6=64</math>. זהו מספר קטן יחסית, אך, כאמור, עיקר פעילותם של מחשבים אלה הייתה חישובים ולא טיפול במידע תווי.
בקוד [[ASCII]] נקבעו תחילה 7 ביטים לייצוג [[תו (מחשב)|תו]], כך שהתאפשרו 128 סימנים שונים: אותיות (גדולות וקטנות), ספרות, סימני פיסוק ועוד. בקוד ASCII מורחב נוסף עוד ביט, כך שמתאפשרים 256 סימנים שונים, כולל אותיות עבריות, למשל, ועוד סימנים מיוחדים רבים. קוד זה משמש במרבית המחשבים הפועלים כיום. גם במחשבי [[IBM]]-Mainframe, שייצורם החל באמצע שנות השישים, נהוג קוד בן 8 ביטים, אך המשמעות שניתנת בו לכל צירוף של ביטים שונה. קוד זה קרוי [[EBCDIC]].
קוד בן 8 ביטים די בו למערכות טקסטואליות מקובלות, שבהן משתמשים בשפה אחת, או לכל היותר בשתי שפות. במערכות רב לשוניות, שבהן נדרשות גם אותיות ערביות, קיריליות וכו', לא די בכך. פתרון אפשרי הוא זה שננקט במכשירי הטלגרף, כלומר שימוש בתווי בקרה הגורמים להחלפת מערכת האותיות. בפתרון זה יש אי-נוחות מסוימת, מה גם שאינו פותר את בעיית השפות של המזרח הרחוק, שבהן יש אלפי סימנים. פתרון יסודי לבעיה זו הוא המעבר למערכת [[יוניקוד]], שבה משמשים אחד עד ארבעה בתים, כלומר עד 32 ביטים, לייצוג כל סימן. מערכת זו מאפשרת יותר ממיליון סימנים שונים, די והותר לכל סימני השפות המקובלות בעולמנו גם יחד.
| |||