המחרוזת: הבדלים בין גרסאות

הוסרו 1,682 בתים ,  לפני חודש
מ
ניסוח
(קטגוריה/שכתוב: ספרות)
מ (ניסוח)
[[קובץ:Le Gaulois 17 février 1884.png|ממוזער|שמאל|250px|פרסומו הראשון של הסיפור "המחרוזת", בשער העיתון "[[לה גולואה]]", יום ראשון, 17 בפברואר 1884]]
 
'''המחרוזת''', '''העדי''' או '''העֲנָק''' (ב[[צרפתית]]: '''La Parure''') הוא [[סיפור קצר]] מאת הסופר ה[[ספרות צרפתית|צרפתי]] [[גי דה מופסאן]] שהתפרסם לראשונה ב-[[17 בפברואר]] [[1884]] לראשונה ביומון הצרפתי "[[לה גולואה]]". הסיפור הפך לאחד הסיפורים הפופולריים ביותר של מופאסאן, והוא ידוע בעיקר בשל [[תפנית עלילתית|סופו ההפכפךהמפתיע]] (סיפור פואנטה). הסיפור היווה מקור השראה לאומנים רבים כמו [[הנרי ג'יימס]], שכתב בעקבותיו את הסיפור הקצר "בזיך הזהב".
 
==עלילה==
מטילְד לוּאַזֵל (Loisel) היא עקרת בית צרפתייה. כילדה ראתה מטילד את עצמה בעיני רוחה כאשת החברה הגבוהה, לבושת מחלצות ועטורת תכשיטים, אך רצה הגורל ונישואיה לפקיד זוטר שמשכורתו דלה כפו עליה חיים של צמצום וחיסכון, ללא אותם מותרותהמותרות שחלמה עליהם בילדותה. בעלה, הרואה עצמו אחראי למצבה, חרד לאושרה ורואה חובה לעצמו לספק את משאלות לבה בכל דרך אפשרית. כחלק ממאמציו לרצותה, משיג הבעל שתי הזמנות לנשף של משרד החינוך, אך מטילדה מהססת לקבל את ההזמנה ואומרת: "שאין דבר אינו כה מעליב כמויותר מאשר להיראות ענייה בין נשים עשירות רבות". הבעל מראה שוב את אהבתו לאשתו ומשתמש בחסכונותיו לקניית שמלת נשף, אך גם נדיבותו זו אינה מפייסת את הגברתאותה, הטוענתוהיא טוענת שאין ערך לשמלת ערב ללא תכשיטים ראויים לשמם. כיון שלא נותר להם עוד כסף, ולפי הצעת בעלה, פונה מטילד אל חברתה העשירה, מרת פוֹרֶסטיֶיה (Forestier), וזו משאילה לה [[חריזה (מלאכת יד)|מחרוזת יהלומים]] מרשימה. הזוג לואזל יוצא לנשף, אך כאשר מסתיים הערב והם שבים לביתם, מגלה מרת לואזל כי איבדה את המחרוזת.
 
מר וגברת לואזל מחליטים לקנות מחרוזת יהלומים זהה כדי להחזירה למרת פורסטייה. בני הזוג רוכשרוכשים את המחרוזת החדשה '''ב-36בסכום אלףשנמצא [[פרנקהרחק צרפתי|פרנק]]'''מעבר להישג ידם, רכישהונבנסים המכניסהבשל אותםכך לחובות כבדים. כאשר מטילד מחזירה את המחרוזת, לאחר דחייה של ימים מספר, בטענה שצריך לתקן את סוגר המחרוזת שנשבר, נוזפת בה מרת פורסטייה על האיחור, שמא הייתה רוצה לענוד את המחרוזת בעצמה באותם ימים, מטילדהיא אינה מספרת לגברת פורסטייה כי המחרוזת אבדה וזו מחרוזת אחרת, אלא רק שמחה שמרת פורסטייה אינה פותחת את הקופסה בה המחרוזת החדשה. במשך עשר שנים עמלים בני הזוג לואזל לשלם את החובות עבור המחרוזת החדשה, שניהם נאלצים למצוא עבודה נוספת וחיים חיי עוני ומחסור. במשך כל התקופה הזו נמנעת מרת לואזל מלהתראות עם חברתה, וכאשר הן נפגשות במקרה, מזדעזעת מרת פורסטייה לראות עד כמה בלתה והזדקנה חברתה הנאה משכבר הימים. מרת לואזל מספרת לחברתה מה אירע למחרוזת שלה, גאה מאוד להודיעה שעמדו בהתחייבויותיהם, היא ובעלה, והחזירו את כל חובם. אז מספרת מרת פורסטייה המזועזעת למרת לואזל, כי המחרוזת שלה הייתה עשויה יהלומים מלאכותיים, והייתה שווה לכל היותר '''500 פרנק'''.
הסיפור מסתיים בסוף סגור – הבעיה העיקרית בסיפור נפתרה; חמדנותה של גברת לואזל רוסנה.
 
במשך כל התקופה הזו נמנעת מרת לואזל מלהתראות עם חברתה, וכאשר הן נפגשות במקרה, מזדעזעת מרת פורסטייה לראות עד כמה בלתה והזדקנה חברתה הנאה משכבר הימים. מרת לואזל מספרת לחברתה מה אירע למחרוזת שלה, גאה מאוד להודיעה שעמדו בהתחייבויותיהם, היא ובעלה, והחזירו את כל חובם. אז מספרת מרת פורסטייה המזועזעת למרת לואזל, כי המחרוזת שלה הייתה עשויה יהלומים מלאכותיים, והייתה שווה לכל היותר '''500 פרנק'''.
==סוף הסיפור==
הסיפור "המחרוזת" נגמר בסיום סגור הסיפור נגמר כאשר גברת לואזל מגלה שהמחרוזת שחברתה השאילה לה היא מזויפת. כשגברת לואזל מגלה זאת, הבעיה העיקרית בסיפור נפתרת - גברת לואזל השלימה עם העובדה שאינה עשירה ואף למדה לשמוח בחלקה. על כן, נפתרו בעיות הסיפור ולכן הוא נגמר בסוף סגור. אמנם, לא ידוע מה תגובתה של גברת לואזל לעובדה שהמחרוזת מזויפת, אך דבר זה לא משפיע רבות על מוסר ההשכל, שכן גברת לואזל כבר למדה את שיעורה.
 
==אירוניה וטרגדיה בסיפור==
'''אירוניה בעלילת הסיפור:''' באה לביטוי בפער שבין חלומות הילדות של מטילדה לבין מציאות חייה בפועל.
ישנם הרבה רבדים [[אירוניה|אירוניים]] (מבחינה עלילתית ומוסרית) שבעזרתם בונה ה[[סופר]] מתח בעיני הקורא ומחדד את ההשלכות שלו מהסיפור.
 
רובדי האירוניה הם:
*'''עלילתי:''' האירוניה בעלילת הסיפור באה לביטוי בפער שבין חלומות הילדות של מטילדה לבין מציאות חייה בפועל. ה[[טרגדיה]] נעוצה בחוסר יכולתה להתפשר ולמצוא סיפוק באהבת בעלה וברצונו לשמח אותה. האירוניה משרתת בעיקר את חידוד אפיון הדמויות בסיפור ויוצרת פערים בין הבעל לבין מטילד (למשל: שם הבעל אינו מוזכר כלל, עובדה המקטינה את דמותו מול מטילד). האירוניה מתפתחת כאשר הגשמת חלום הילדות של מטילד, ולו לערב אחד של זוהר, עולה לה בשנים ארוכות של עבודת פרך וויתורים הרבה מעבר למה שנדרשה לו קודם לנשף הגורלי, ומגיעה לשיאה הטרגי כאשר נודע לה, באיחור, שכל העמל הזה היה מיותר והיה נמנע משניהם לו רק סיפרה את האמת.
 
*'''מוסרי:''' לקחי המוסר בסיפורי מופאסן מרומזים וסמויים. אחת המסקנות המרומזות היא, כי רדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. האירוניה שבהכרה, כי ההישג העצום שבסילוק החוב היה מיותר וכל הקורבן היה לשווא, מציבה גם את הטרגדיה האמיתית שבסיפור באור קומי משהו. הפואנטה של שורת הסיום והחותם שהיא משאירה על הקורא מקורה בגילוי זה של אירוניה שאינה נפתרת.
ה[[טרגדיה]] נעוצה בחוסר יכולתה להתפשר ולמצוא סיפוק באהבת בעלה וברצונו לשמח אותה. היא מגיעה לשיאה כאשר נודע למטילד, באיחור, שכל העמל הזה היה מיותר והיה נמנע משניהם לו רק סיפרה את האמת.
 
*'''מוסרי:''' לקחי המוסר בסיפורי מופאסן מרומזים וסמויים. אחת המסקנות המרומזות בסיפור היא, כי רדיפה אחר מה שמעבר להשגתו של אדם וניסיונו להתחזות למה שאינו עלולות לגזול ממנו גם את המעט שיש לו ולגבות ממנו מחיר יקר מאוד. האירוניה שבהכרה, כי ההישג העצום שבסילוק החוב היה מיותר וכל הקורבן היה לשווא, מציבה גם את הטרגדיה האמיתית שבסיפור באור קומי משהו. הפואנטה של שורת הסיום והחותם שהיא משאירה על הקורא מקורה בגילוי זה של אירוניה שאינה נפתרת.
 
==רמזים מטרימים בסיפור==