מצרי טיראן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Wikiped201820 (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד |
|||
שורה 27:
מיקומם של מצרי טיראן בכניסה למפרץ אילת הוא בעל משמעות אסטרטגית רבה ל[[ישראל]] ול[[ירדן]]. דרכם עוברת כל התנועה הימית לירדן (לנמל [[עקבה]]), ועיקר התנועה הימית בין ישראל לבין [[אפריקה]] ו[[המזרח הרחוק]] (ל[[נמל אילת]]).
כבר בספטמבר 1955 הטילה מצרים הסגר על מפרץ אילת ודרשה את הסכמתה למעבר כל אוניה במצרי טיראן, ובכלל זה אניות ישראליות.{{הערה|{{הארץ1||ישראל תקיים את זכותה למעבר חפשי למפרץ אילת|19550914|1}}, {{הארץ1||המשך|19550914|33}}}} חסימת מצרי טיראן בידי מצרים לפני [[מלחמת סיני]] ([[1956]]), על ידי הצבת תותחי חוף בראס נצראני, הייתה מהגורמים המרכזיים לפרוץ המלחמה. במהלך המלחמה כבשו כוחות משולבים של [[חיל הים הישראלי]] ולוחמי [[חי"ר]] את האי טיראן, ושהו בו תקופה קצרה. את ראס נצראני כבשה ללא קרב יחידת הסיור של חטיבה 9 (לאחר שחצתה במסע רכוב את כל מזרח סיני) כיוון שהמצרים העדיפו לרכז את כח המגן סביב נמל שארם א-שייך למקרה נסיגה<ref>{{צ-ספר|מחבר=אוריאל ריינגולד|שם=המסע לשארם א-שייך|מקום הוצאה=תל אביב|מו"ל=מעריב|שנת הוצאה=1966}}</ref>. נסיגת ישראל מחצי האי סיני ומהאי טיראן נעשתה רק לאחר קבלת ערבויות בכתב בדבר חופש השיט במפרץ אילת מנשיא [[ארצות הברית]] דאז, [[דווייט אייזנהאואר]], לראש הממשלה הישראלי [[דוד בן-גוריון]], ב-[[20 בפברואר]] [[1957]].
המצרים היו פתוחים למעבר חופשי של ספינות ישראליות מאז ועד [[1967]]. ב-[[23 במאי]], בימים שלפני [[מלחמת ששת הימים]], שוב חסמה מצרים את מצרי טיראן, פעולה שהוגדרה בישראל כ[[עילה למלחמה|קאזוס בלי]], והייתה מהגורמים העיקריים לפרוץ המלחמה.
| |||