תא גזים – הבדלי גרסאות

הוסרו 15 בתים ,  לפני חודשיים
(אחידות במיקום הערות שוליים, תיקון כיווניות להערת שוליים)
תא גזים היה האמצעי העיקרי בתוכנית [[הפתרון הסופי]] של ה[[נאצים]] להשמדת יהודי [[אירופה]] במהלך [[השואה]]. ראשית השימוש בגז על ידי גרמניה הנאצית היה במסגרת [[תוכנית T4 - אותנסיה|מבצע אותנסיה]], בראשית שנת 1940. הידע שהצטבר על הרצח בגז במבצע אותנסיה שימש בהמשך את מבצעי הפתרון הסופי. בדצמבר 1941 החל הרצח במחנה [[חלמנו]], שהתבצע בתאי גז ניידים, משאיות שהוסבו לתאי גז. צינור הפליטה של המשאית הופנה לתא המטען, היהודים הוכנסו לתא המטען ונחנקו למוות מגז הפליטה במהלך הנסיעה. כמה תאי גז ניידים שכאלה שימשו גם את ה[[איינזצגרופן|איינזאצגרופן]] בשטחי [[ברית המועצות]].
 
ממרץ 1942 החל רצח היהודים בתאי גז נייחים במחנה ההשמדה [[בלז'ץ]]. בחודשים שלאחר מכן החלו לפעול תאי גז נייחים גם במחנות [[סוביבור]], [[טרבלינקה]] ו[[מיידנק|מיידנאק]]. בתאי הגז במחנות אלה הרצח התבצע באמצעות גז חד תחמוצת הפחמן וגז פליטה ממנועים של טנקים סובייטיים.
 
במחנה [[אושוויץ]] נערכו ניסויים ראשונים של שימוש בגז אחר, [[ציקלון בה]], בסתיו 1941. בהמשך לכך, מאביב 1942 החל הרצח ההמוני במחנה [[בירקנאו]], בתאי גז פשוטים וקטנים יחסית תוך שימוש בציקלון בה. במהלך 1943 נבנו בבירקנאו ארבעה מתחמי השמדה גדולים ומשוכללים, המהווים את שיא "תעשיית ההשמדה" במסגרת הפתרון הסופי. מתחמים אלה כללו חדר התפשטות, תאי גז גדולים (הגדולים שבהם יכלו להכיל כ-2000 איש בבת אחת) ומשרפות.
846

עריכות