תקופת השיקום – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Chaim20495 (שיחה | תרומות)
דף חדש: '''שיקום''' (אנגלית: Reconstruction) (ידוע בעברית גם כבנייה מחדש ורקונסטרוקציה) הוא כינוי לתקופה שאחרי [[מלחמת הא...
(אין הבדלים)

גרסה מ־08:01, 1 ביוני 2007

שיקום (אנגלית: Reconstruction) (ידוע בעברית גם כבנייה מחדש ורקונסטרוקציה) הוא כינוי לתקופה שאחרי מלחמת האזרחים האמריקנית (1865-1877) כשניסתה ממלשת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח של המלחמה. מבין הסוגיות שאליהן התיחס השיקום נמנים חזרת מדינות הקונפדרציה לאיחוד, מצבם של מנהיגי הקונפדרציה, ומצבם החוקתי והחוקי של העבדים המשוחררים. הנושאים הללו עוררו זעם ומחלוקת רבים, כך שעד סוף שנות השבעים למאה ה-19, כשל נסיונו של השיקום לשלב את העבדים המשוחררים לתוך החברה בתור אזרחים שוויונים.

ניתן לחלק את השיקום לשלושה שלבים עיקריים: השיקום הנשיאותי (1863-1866), כשהנשיאים לינקולן וג'קסון ניהלו מדינויות מתונה כלפי מדינות הדרום; השיקום הרדיקלי (1866-1873), כשהרפוקבליקנים הרדיקלים נטרלו את הנשיאות ופתחו במדיניות שהדגישה את הענשת הדרום ואת מתן זכויות האזרח לשחורים; והגאולה (1873-1877), כשלבנים גזעניים השתלטו על מדינות הדרום והדיחו את הפוליטיקאים הרפוקבליקנים בהן. עקב זאת וחוסר עניין גובר מצד הצפון, תם עידן השיקום במסגרת בחירות 1877.

נושאים עיקריים של השיקום

ריכוז הכוחות

לפני מלחמת האזרחים, היה נפוץ רעיון הזכויות של מדינות בארצות הברית, לרוב בדרום. למעשה, מדינות הדרום נימקו את פרישותיהן האינדיבואליות מהאיחוד דרך זכויות המדינות הניתנות בתיקום העשירי לחוקת ארה"ב. עם זאת, במלחמת האזרחים הוכיח הנשיא לינקולן כי מחוז הכוח אינו במדינות אלא בוושינגטון הבירה, אצל הממלשה הפדרלית. למדינות הדרום, בעקבות תבוסתן הצבאית והריסתן הכלכלית, לא נותרה ברירה אלא להסכים עם הצפון המנצח.

אך המחלוקת לא הסתיימה בכך. במשך המלחמה, לינקולן ריכז את הכוח לא רק בוושינגטון אלא בבית הלבן, למורת רוחם של חברי קונגרס ארצות הברית. הם הבינו שאי אפשר יהיה לשנות את מאזן הכוחות בעוד מכהן לינקולן גיבור המלחמה; אך חולשתו של יורשו אנדרו ג'קסון נתנה להם הזדמנות לתפוס את מושרות השלטון.

החזרת הדרום לאיחוד

בתקופת השיקום, רווחו שתי חוות דעות עיקריות בנוגע להחזרת מדינות הדרום לאיחוד. הראשונה, אותה דעה של לינקולן וג'קסון, התבסס על העקרון שכל פרישה מהאיחוד היא בלתי חוקית, ומדינות הקונפדרציה לא היו עצמאיות אלא מרדניות. לפיכך, אין להחזיר את מדינות הדרום, אלא להכריח אותן לאשר את החוקים שנוצרו כשהן "נעדרו", כלומר התיקון השלושה עשר, שחרור העבדים. טענת הדעה השנייה, זאת של הרפובליקנים הרדיקלים, היא שיש להעניש קשות מדינות הדרום ולהקשות על חזרתן לאיחוד. המאמינים בדעה זו גם השתמשו באזרוח השחורים ובמתן זכויות להם כתנאי לחזרת המדינות.

מעמדם של העבדים המשוחררים

אחרי מלחמת האזרחים, מעמדם החוקי של העבדים המשוחררים היה מעורפל ביותר. כאמור, התיקום השלושה עשר שחרר את העבדים, אך קבע בדיוק מה מעמדם. לא היה ברור האם יש לאזרח את העבדים המשוחררים ולתת להם את זכות ההצבעה. בסופו של דבר, הקונגרס הכריע, ואושרו התיקונים הארבעה עשר והחמישה עשר שהשיגו את המטרות האלו.

תולדות השיקום

 
נציג לשכת העבד המשוחרר מפריד בין מתפרעים לבנים ולבין שחורים (הרפרס וויקלי, 25 ביולי, 1868, באדיבות ספריית הקונגרס של ארה"ב)

בעוד התמשכה המלחמה, לינקולן יצר את תוכנית עשרת האחוזים. לפיה, התנאים היחידים שיועמדו בפני מדינות הדרום החוזרות יהיו (1) אישור התיקון השלושה עשר (2) והישבעות שבועת נאמנות לארה"ב על-ידי עשרה אחוזים בלבד מקהל הבוחרים ב-1860. הנשיא ג'קסון אימץ תוכנית דומה, שלא הייתה חריפה מזו של לינקולן. עד סוף 1865, כל מדינות הדרום חזרו לאיחוד במסגרת התוכנית הזאת.

יחד עם זאת, הרפובליקנים הרדיקלים כלל לא התכוונו להשתתף בתוכנית מתונה ופייסנית כזאת. בהתחלה, התנגדותם באה לידי ביטוי דרך הרחקת חברים דרומיים מהיכל הקונגרס, סמכות שניתנית לחברי הקונגרס בחוקה.


אחרי כן, הרפובליקנים החליטו לקחת את מוסרות השלטון ולהפוך את תהליך השיקום. בתגובה לחוקים הגזעניים שמיהרו ממשלות הדרום לחוקק, הוצעו חוק זכויות האזרח של 1866 וחוק לשכת העבד המשוחרר (שהעניקה סיוע חירום לשחורים בדרום). בצעד אגרסיבי ביותר, הקונגרס עקף את הווטו שהטיל ג'קסון על שתי הצעות החוק ואישרו אותן ברוב גדול. הרפוקבליקנים אחרי כן הציעו את התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית. תיקון זה פורץ הדרך והמהפכני איזרח את כל הנולד בתחום ארצות הברית, העניש מדינות ששללו את זכות ההצבעה מעבדים משוחררים, ונתן לממשלה הפדרלית סמכויות להגן על זכויות האזרח. ג'קסון שכנע את מדינות הדרום לא לאשר את התיקון, והדבר דחה את אישורו במשך שנתיים.

בעוד מעשה מרחיק לכת, הקונגרס ביטל את חזרתן של מדינות הדרום לאיחוד והעמיד בפניהן תנאים קשים. לפי תוכניתם, מחצית מקהל הבוחרים ייאלצו להישבע נאמנות, וכל מדינה חוזרת תצטרך לאשר גם את התיקון הארבעה עשר. נוסף על כך, חוקק חוק השיקום, שחתך את מדינות הדרום לחמישה מחוזות צבאיים. תחת השגחתו המקפיד של צבא ארה"ב נוצרו ממשלות חדשות ונערכו בחירות בכל מדינות הדרום -- שחורים הצביעו, חיילים ופוליטיקאיים קונפדרטיים לא.

 
קרטון פוליטי המתאר את מצוקתם של השחורים אחרי השתלטות הלבנים בדרום. בכתובת כתוב, "גרוע יותר מעבדות". (הרפרס ווילקי, 24 באוקטובר, 1874)

בבחירות לנשיאות ב-1868, ניצח מועמוד המפלגה הרפוקבליקנית, יוליסס גרנט ברוב קלוש. גרנט ויוצעיו הבינו שהשחורים עשויים היו להוות גוש תמיכה גדול עבוד מפלגתם. לכן הם עודדו את התיקון החמישה עשר לחוקת ארצות הברית, האחרון של תקופת השיקום. תיקון זה אוסר על אין שלילת זכות ההצבעה מכל אזרח על רקע גזעי או אתני.


למרות הכל, בעוד כמה שנים החל השיקום לגווע. עוז התנגדותם של הלבנים בדרום לחוקים ולתיקונים של התקופה הִקשה על אכיפתם, וזאת על אף חוקים נוספים שנחקקו כדי לחזק את הקודמים. קמו ארגונים כגון הקו קלוקס קלאן שניצלו את כעסם של הלבנים המובסים של הדרום כדי להפיץ מסר גזעני ולוחמני. עד תחילת שנות השבעים למאה ה-19, הצפון כבר התפנה לעניינים אחרים מהתאוששות הדרום והתקדמות השחורים. הרפובליקנים מצאו גוש תמיכה חדש במהגרים הנוהרים מאירופה, ותושבי הצפון היו עסוקים בכלכלה הקפיטליסטית. לכן קל להבין שלא נשמעו קולות הנתגדות, כשהחל מ-1873 לבנים גזעניים, המכונים גואלים, השתלטו על הדרום. גואלים אלה השתמשו בכוח כדי למנוע משחורים להצביע ולנטרל פוליטיקאים רפובליקניים. עד 1877, אצמעי זה הצליח להחזיר ללבנים את כוחם הטרום-מלחמתי בכל מדינות הדרום. סופו הרשמי של השיקום התרחש באותה שנה. כדי להבטיח את תמיכתו של הדרום בבחירות לנשיאות, המועמד הרפובליקני, רתרפורד הייז הסכים להסיר את כל הכוחות הצבאיים השוהים בדרום לאחר השבעתו בעסקה שכונתה פשרת 1877.

מורשת השיקום

רוב ההיסטוריונים כיום מסכימים כי השיקום כשל. התיקונים לחוקת ארצות הברית והחוקים הנלווים היוו מהפכה חוקתית, אך זאת לא שוקפה במהפכה חברתית. רק חמש עשרה שנים אחרי תום מלחמת האזרחים, ה"שיירקרופינג", חוזים שקשרו פועלים שחורים למעסיקים כלכלית בתנאי מגורים ותברואה נוראים, החלפיו את העבדות, אלא שחסר האינטרס הכלכלי שהיה לבעלים בעבדיהם. במשך 75 השנים הבאות, ממשלות המדינות הדרומיות חוקקו אינספור חוקים גזעניים ומפלים תחת הנימוק המוטעה "מופרד אך שווה". רק בשנות השישים למאה העשרים, עם הצלחת התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, השיקום סופית בא לידי ביטוי.