מלכה האס – הבדלי גרסאות

נולדה ב-1920 ב[[ברלין]] [[עיר בירה|בירת]] [[רפובליקת ויימאר|גרמניה]] בשם '''הילדֶה שטייניץ'''. משפחתה הייתה [[יהדות|יהודית]] [[מסורתיים|מסורתית]], אך לא הקפידה על קיום מצוות. בילדותה למדה מלבד [[גרמנית]] גם [[עברית]]. כרבים מבני גילה ומעמדה באותן שנים, נהנתה האס מילדות עשירה בחוגים, [[ספרות]] עשירה וטיולים בטבע, עד [[עליית הנאצים לשלטון]] ב-[[1933]], שאזאז החלה רדיפת [[יהודי גרמניה הנאצית]] ו[[השואה]]. ב-[[1935]], ארבע שנים לפני פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]], בגיל 15, [[העלייה החמישית|עלתה]] ל[[ארץ ישראל המנדטורית]] בהשפעת מדריך ב[[תנועות הנוער היהודיות הציוניות|תנועת הנוער]] [[בני עקיבא]], שבה הייתה חברה. האס סיפרה כי בעוזבה את ברלין זרקה מחלון הרכבתה[[רכבת]] את הכריך הלא-[[כשרות|כשר]] שהיה לה, ומאז הקפידה לשמור על כשרות. הוריה, שנשארו בברלין, הצליחו להגיע ל[[ניו יורק]] ב-[[1941]].

האס הגיעה ל[[ירושלים]], ולמדה ב[[בית צעירות מזרחי]]. אחת ממורותיה במוסד החינוכי הייתה המחנכת ופרשנית המקרא [[נחמה ליבוביץ']], שאותהאותה החשיבה האס כדמות לחיקוי ולהערצה. לאחר כשנתיים בירושלים, הצטרפה לקבוצת צעירים שהתכוונו להקים יישוב חדש ועבדו בינתיים ב[[פרדס]]י [[חדרה]]. ב-[[1939]], בתחילת ימי [[חומה ומגדל]], הקימו חברי הקבוצה את [[קיבוץ]] [[שדה אליהו]] ב[[עמק בית שאן]]. תקופה מסוימת עבדה במטבחב[[מטבח]] הקיבוץ, ובהמשך למדה כשנה במחזור השני של [[סמינר הקיבוצים]]. מוריה בסמינר היו [[מרדכי סגל]], [[יהושע מרגולין]] ו[[היינריך מנדלסון]].

ב-[[1942]], הקימה האס את [[גן ילדים|גן הילדים]] הראשון בשדה אליהו. בעצתה הופסקה ה[[לינה משותפת|לינה המשותפת]] בקיבוץ כבר ב[[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות ה-40]] – צעד לא מקובל בתנועה הקיבוצית באותם ימים. במקביל לעבודתה המעשית בחינוך המשיכה ללמוד ולחקור באופן עצמאי את נושא התפתחות הילד, בעקבות תורתו של [[ז'אן פיאז'ה]], תוך שימת דגש על ביטויה ביצירה וב[[אמנות]]. משנת [[1961]] היא לימדה ב[[סמינר הקיבוצים]], ב[[סמינר אורנים]] ובמקומות נוספים, ופרסמה מאמרים וספרים בנושא. גם לאחר שחדלה לעבוד כגננת שמרה על קשר עם הגן, ובנוסף הקימה בקיבוצה את "ביתן הציור", בו ניתנה הזדמנות לילדי בית הספר היסודי ליצור ולהתבטא באמנות. הכיתה ההיסטורית שבה לימדה מלכה האס באורנים שכנה בבית 42 והועברה ברבות הימים לבית 10.

שיטתה החינוכית בנויה על שני עקרונות מרכזיים: ההתפתחות הילד עוברת דרך התנסות מעשית, והצורך של הילדים במגע עם החומר הממשי, עם הדברים "האמיתיים". אחד המושגים אותו טבעה הוא "[[חצר הגרוטאות]]". מיחזור גרוטאות מאפשר לילדים לפתח אישיות עצמאית בעזרת יצירה ועבודה עצמאיות, תוך הפעלת יכולותיהם ודמיונם באופן חופשי, המתלווים לליווי ולהכוונה של מבוגרים.

ב-[[1977]], נסעה האס להשתלמות בת חצי שנה ב[[בוסטון]]. אחיה, פרופ' [[קארל שטייניץ]], שלימד [[אדריכלות נוף]] ב[[אוניברסיטת הרווארד]], סייע לה בגישה ל[[ספרייה|ספריות]] והכיר בינה לבין כמה מהמובילים בחקר ציורי ילדים. היא הוזמנה להרצות לסטודנטיםל[[סטודנט|סטודנטים]] ולימדה אותם בין השאר ליצור ב[[צבעי ידיים]]. במהלך שהותה יצרה קשרים עם מספר חוקרים, ששמרו איתה על קשר עימהגם לאחר שובה ארצה, ביקרו אותה פעמים אחדות ונעזרו במחקריהם בחצר הגרוטאות, בביתן הציור ובאוסף ציורי הילדים שלה.

כתביה שימשו במשך השנים, חומר הדרכה לגננות ולמורות לגיל הרך. גנים ומעונות רבים ברחבי הארץ פועלים על פי העקרונות שהתוותה. ב-[[1984 בישראל|1984]], יצא ספרה "ילדי הגן ו[[חצר גן הילדים|החצר]]" המתאר את תפיסתה. ב-[[2008 בישראל|2008]], יצא ספרה המסכם את גישתה החינוכית, "אמא תראי, זה אמיתי - חצר הגרוטאות כמשל לחינוך בילדות המוקדמת". בפתח הספר כתבה האס כי "הוא נסמך על שישים וחמש שנות עבודה וחקירה בתחום החינוך בילדות המוקדמת". בכנס שנערך לכבוד הוצאת הספר השתתפו כ-600 גננות ואנשי חינוך של הגיל הרך מכל רחבי הארץ.