המגיד ממזריטש – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←חצרו בעיני ההשכלה: הוספות מספרו של שלמה מימון. |
|||
שורה 118:
את ההתנגדות לחסידות מבית מדרשו של דב בער, ניתן לחלק להתנגדות הרבנית - שעיקרה תלמידי [[הגאון מווילנה]] וכן קבוצת מתנגדים מהעיר [[ברודי]], ולעומתם התנגדותם של המשכילים, בדורו ובדורות מאוחרים יותר. הראשונים ראו בתנועה [[כופר (אמונה דתית)|כופרים]] או ממשיכי תנועת ה[[שבתאות]], ואילו השניים ראו בתנועה זו ניצול ההמונים הנפתים בידי קבוצת מאחזי עיניים.
הפילוסוף [[שלמה מימון]] כותב
אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית [[צבי גרץ]] רשם פרק שלם על "בער ממזריטש - שקריו והטעיותיו". בלעגו לשם בעש"ט שמשמעותו בגרמנית 'מכוער', הוא עובר לדבר על כת ה"בערים"{{הערה|1=[http://www.zeno.org/Geschichte/M/Graetz,+Heinrich/Geschichte+der+Juden/Vierter+Zeitraum/Erste+Periode.+Die+Periode+der+Gärung+und+des+Kampfes/3.+Kapitel.+Das+neue+Chaßidäertum מאמר ההתקפה על 'בער ממזריטש' במקורו הגרמני]}}. "באמצעות שכלו החריף הצליח לשעבד את מוחות נתיניו. הוא השתמש בשיטות של אחיזת עניים ונעזר בחבורת מרגלים שבאמצעותם 'ניבא את העתיד' או 'גילה את מקומם של חפצים נסתרים'. כשמתו מטופלים שלו, היה זה בגלל חטאם, ולא עקב כך שלא מצא להם תרופות, בניגוד למורו מ[[הרי הקרפטים]]..."{{הערה|1=(את דבריו אלו לקח גרץ מהספר [http://gdz.sub.uni-goettingen.de/en/dms/load/img/?PPN=PPN312359306 'סיפור חיי שלמה מימון'] ספרו האוטוביוגרפי [[שלמה מימון]])}}. דיבורו האלילי וחטאו הגדול הוא ב-"הצגת ה'צדיק' לא רק כ[[משה רבנו]] בשעתו אלא כנציג האל עלי אדמות, שאליו יש להתפלל..." את דרכו הפיץ על ידי יעקב יוסף מרשקוב, אלימלך מלזנסק ונחום מצ'רנוביל "...אשר ניצלו את תמימותם של עניי האזור. הם לעגו ללימוד התלמוד והשפילו את הרבנים, תוך כדי הפיכת הרחצה היומית ואפילו [[עישון]] טבק לעיקרי הדת."
שורה 126:
על תלמידי [[משה מנדלסון]] הוא כותב: "בחבל אוסטריה-פולין (גליציה) תלמידי מנדלסון ידעו כבר להשתמש באמצעים מתוחכמים יותר למניעת שיטת טמטום השכל של ההמונים הנהוגה בידי אנשי הכת."{{הערה|1=[http://www.zeno.org/Geschichte/M/Graetz,+Heinrich/Geschichte+der+Juden/Vierter+Zeitraum/Erste+Periode.+Die+Periode+der+Gärung+und+des+Kampfes/3.+Kapitel.+Das+neue+Chaßidäertum (פרק החסידות, פסקה המתחילה: In den österreichisch-polnischen Provinzen)]. גרץ ממשיך ומתאר את פנייתם לבתי המשפט ולמערכות הפוליטיות בארצות שונות אשר מנעו בחוק את לימוד הקבלה או את הפצת הדעות החסידיות. אך הוא מסיים את דבריו בכך שכל יהודי המזרח כאחד התנגדו לרפורמה של הקיסר יוזף ה-II ללמד גרמנית בכל בתי הספר. קמה התנגדות גדולה לשיטת מנדלסון במזרח ובפרט אצל החסידים. כל האמצעים לדכא את תנועת החסידות במזרח לא צלחו, "...מכיוון שהצד השני היה אף הוא משועבד לתלמוד... עד תום המאה ה-18 כבר היו בידיהם 100,000 נפשות, וכיום הם נוכחים בכל המקומות בהם נרדפו, ועדיין מטיפים את דעתם בקול גדול".}}.
לאור מתקפה זו, ועל סמך סגנון הכתיבה של מימון, הסיקו חוקרים כאדם טלר כי תיאור חצרו של דב בער בידי שני אלו אינו בהכרח היסטורי{{הערה|1=אדם טלר 'ספר הזיכרונות של שלמה מימון: בחינת מהימנות', גלעד כתב עת לתולדות יהודי פולין ותרבותם (המרכז לחקר התפוצות אונ. ת"א). כרך יד עמ' יג. ועוד. }}.
החוקר הרב [[יצחק אלפסי (חוקר חסידות)|יצחק אלפסי]] טוען שאחת הסיבות לכתיבתו החריפה של גרץ נגד החסידות היא מכיוון שהאינפורמציה היחידה שהייתה לגרץ על החסידים היא מכתבי המתנגדים.
|