האן ואן מייחרן – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 16:
ואן מיגרן עבר יחד עם אשתו לדרום [[צרפת]] והקדיש כמה שנים לשכלול טכניקות הזיוף שלו. הוא למד על קורות חייהם ויצירותיהם של גדולי הציירים ההולנדים עד שהכיר היטב את יצירות האמנות ששרדו מתקופתם, הנופים, המקומות והאנשים אליהם נחשפו בחייהם. בנוסף ערך ואן מיגרן ניסויים בחומרים שונים, כדי להקנות אותנטיות ליצירותיו המזויפות. הוא קנה אריגי [[קנבס]] וציורים מהמאה ה-17 והסיר מעליהם את הצבע כדי לצייר עליהם, למד כיצד ליצור בעצמו צבעים מחומרים טבעיים ואף השיג [[מכחול|מברשות]] דומות לאלו שבהן היה נהוג להשתמש בתקופת תור הזהב. בשנת 1936, לאחר שנים ארוכות של הכנות, הגיע ואן מיגרן למסקנה שיצירותיו טובות מספיק. הוא תכנן ליצור יצירת מופת שתוליך שולל את גדולי המומחים, ולאחר מכן לחשוף את העובדה שמדובר בזיוף.
 
הוא בחר למושא הזיוף שלו את [[יאן ורמיר]], אחד הציירים האהובים עליו. לבחירה זו היו כמה גורמים: ציוריו של ורמיר החלו להתפרסם רק בתחילת המאה העשרים, ולכן לא נערך עליהם מחקר מקיף אודותיהם. התגלו רק 35 יצירות פרי מכחולו, ואחת מהן התגלתה רק בשנת 1932; מקרה זה גרם לואןלוואן מיגרן להניח ש"גילוי" יצירות נוספות של ורמיר לא יעורר חשד. בנוסף, בשל נדירותן, היו היצירות יקרות ומבוקשות מאוד.
 
לאחר שנודע לו כי לדעתו של מומחה האמנות [[אברהם ברדיוס]]{{אנ|Abraham Bredius}} ורמיר למד ציור ב[[איטליה]], בחר ואן מיגרן בציור "[[ארוחת ערב באמאוס (קאראווג'ו, לונדון)|ארוחת ערב באמאוס]]" של האמן האיטלקי [[קאראווג'ו]] כמודל לציור המזויף. לאחר שסיים לצייר הציג ואן מיגרן את היצירה בפני ידידו, [[עורך דין]] בשם ג'. א. בון, והשניים רקמו יחד סיפור מפורט על "גילוי" היצירה. על פי הסיפור, ואן מיגרן פגש במשפחה איטלקית ממוצא הולנדי שביקשה ממנו למכור עבורם חלק מירושה שהגיעה לידיהם, כולל ציור של ורמיר, והבריח את הציור מגבולות איטליה ה[[פשיזם|פשיסטית]] תוך סיכון חייו.
 
בון שלח לברדיוס מכתב ובו תיאר את היצירה ואת סיפור גילויה. ברדיוס נסע לפריז כדי לבחון את היצירה, והתרשם ממנה לטובה. כל ממצאיו תמכו באמינותה, ובנוסף תמכה היצירה בתיאוריה שלו, לפיה ורמיר הושפע בסגנונו ממוריו האיטלקיים. ברדיוס פרסם מאמר, שבו כתב: {{ציטוטון|זהו רגע נפלא בחייו של חובב אמנות, כאשר הוא מוצא עצמו פתאום עומד מול ציור שלא היה ידוע עד כה, פרי מכחולו של אמן גדול, שלא נגעה בו יד אדם, על הקנבס המקורי, ללא כל עבודות חידוש ושימור, בדיוק כפי שיצא מן הסטודיו של הצייר... החתימה המקסימה של ראשי תיבות שמו, הקישוט האופייני המופיע על כיכר הלחם... אין צורך בהם כדי לוודא שאכן בידינו נמצאת... יצירת המופת של יאן ורמיר ודלפטמ[[דלפט]]... זהו אחד מציוריו הטובים ביותר, שונה מאוד מכל שאר תמונותיו, אך עם כל זאת 'ורמיר' בכל [[רמ"ח איברים|רמ"ח ושס"ה]]...}}<ref>{{צ-מאמר|מחבר=רחל וינברג|שם=הזיוף האמיתי|כתב עת=זמן|עמ=56|שנת הוצאה=2013}}</ref>
 
למרות שוואן מייחרן תכנן מלכתחילה לחשוף את הזיוף מייד, הוא החליט לשמור את הסוד בתמורה ל-520,000 גילדן שהוצעו לו ממוזיאון ברוטרדם תמורת הציור. הציור הועבר למוזיאון, שם קיבל מקום מרכזי בתערוכת אמנות לכבוד מלכת הולנד [[וילהלמינה, מלכת הולנד|וילהלמינה]]. ואן מייחרן קנה בכסף שקיבל עבור הציור אחוזה בעיר [[ניס]] שבצרפת ושם המשיך ליצור זיופים, שאת חלקם מכר בסכומים גדולים. בשנת 1938 צייר את [[הסעודה האחרונה]] בשמו של ורמיר, וציור זה זכה לקבלת פנים נלהבת במיוחד בעולם האמנות. אך המצב הפוליטי המידרדר באירופה גרם לוואן מייחרן לשוב להולנד ולהותיר אחריו את הציור האחרון.
 
== הערות שוליים ==