התעללות נרקיסיסטית – הבדלי גרסאות

שורשי מושג ההתעללות הנרקיסיסטית מגיעים עד לעבודתו המאוחרת של [[שנדור פרנצי]], שתרמה לעיצוב תיאוריות פסיכואנליטיות מודרניות של הפרעות אישיות [[הפרעת אישיות סכיזואידית|סכיזואידיות]], [[הפרעת אישיות נרקיסיסטית|נרקיסיסטיות]] ו[[הפרעת אישיות גבולית|גבוליות]], בשל ניסיונותיו לסייע למטופלים, שסווגו על ידי פסיכואנליטיקאים אחרים כבלתי ניתנים לטיפול.<ref>{{צ-ספר|מחבר=Janet Malcolm|שם=Psychoanalysis: The Impossible Profession|מקום הוצאה=London|מו"ל=Alfred A. Knopf|שנת הוצאה=1988|עמ=134-135}}</ref> ב"בלבול השפות בין מבוגרים לילדים", פרנצי הבחין כי חולים הראו לעיתים קרובות "היענות כמעט חסרת-אונים, באופן מעורר תדהמה, ונכונות לקבל את הפרשנויות שלי" גם אם עודד אותם שלא להסכים אתו<ref name=":0">{{צ-מאמר|מחבר=Ferenczi, Sándor|שם=Confusion of the Tongues Between the Adults and the Child - (The Language of Tenderness and of Passion)|כתב עת=The International Journal of Psychoanalysis|שנת הוצאה=1949|כרך=30|עמ=225–230}}</ref>. פרנצי ייחס את ההתנהגות של מטופלים אלה שלו לטראומות בילדות, ומצא כי במקרים של [[התעללות מינית]], ילדים, לעיתים קרובות, פירשו לא נכון את התגובות הרגשיות של מבוגרים, והגיבו אליהם באמצעות היותם פאסיביים מול המבוגר. כלומר, הילד פיתח "הזדהות רדופת פחד וחרדה" עם המבוגר, כמו גם "הפנמה של רגשות האשמה של המבוגר"<ref name=":0" />''': '''<blockquote>"עם זאת, אותה החרדה, אם היא מגיעה למקסימום, מכריחה אותם [את הילדים] להכפיף את עצמם כמו אוטומטים לרצונו של התוקפן, להפוך כל אחת מתשוקותיו לאלוהיות ולספק אותן; הם לחלוטין עיוורים לעצמם ומזדהים לגמרי עם התוקפן"<ref name=":0" /></blockquote>פרנצי טען גם כי האהבה התמימה והרכה של הילד להורה המטפל, כרוכה לעיתים קרובות בפנטזיה של להיות בתפקיד ה"אם" עבור ההורה-המטפל. במה שהוא הגדיר כ"טרור הסבל" (terrorism of suffering), הילד חש חובה-כפייתית לתקן את עוולות המשפחה על ידי לקיחת אחריות, שהיא הרבה מעבר לרמת הבשלות שלו. באופן זה, "אם המתלוננת על ייסוריה התמידיים יכולה לגרום לילדתה להיות אחות (מטפלת) לכל החיים, כלומר תחליף אם אמיתית, תוך הזנחת הצרכים האמתיים של הילדה."<ref name=":0" /><ref name=":1" /> בתוך דפוסים מעוותים כל כך של אינטראקציה בין הורים וילדים, פרנצי האמין שהשתיקה, השקרים והצביעות של ההורים-המטפלים הם ההיבטים הטראומטיים ביותר של ההתעללות - ובסופו של דבר יוצרים את מה שהוא כינה תמותה נרקיסיסטית ([[:en:Narcissistic_mortification|Narcissistic mortificationMortification]]).<ref>{{צ-ספר|מחבר=Bergmann, Martin S. Ph.D.|שם=Understanding Dissidence & Controversy in the History of Psychoanalysis|מקום הוצאה=New York|מו"ל=Other Press|שנת הוצאה=2004|עמ=162}}</ref>