ציבא – הבדלי גרסאות

הקורא נפגש לראשונה עם דמותו של ציבא ב{{תנ"ך|שמואל ב|ט}}. הסיפור המסופר במרכזו של פרק ט' הוא החסד, שעשה [[דוד]] ל[[מפיבושת]] בן [[יהונתן]]. עיקרו של סיפור זה הוא החסד וקיום ההבטחה, שעושה דוד עם הנותרים בבית שאול. דוד מבקש לברר אם יש עוד צאצא לבית שאול על מנת לעשות עמו חסד. לשם כך הוא מזמן אליו את ציבא, עבד שאול. ציבא מספר לדוד כי ליהונתן נשאר בן נכה רגליים הנמצא בבית מָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל בעיר [[לדבר (עיר מקראית)|לִדְבִר]]. דוד בתגובה קורא למפיבושת ומודיע לו על החסד שיעשה עמו: הוא ישיב לו את הנחלה שירש מפיבושת משאול אביו - וכמסתבר הוחרמה ממנו - וישים אותו בין אוכלי שולחנו. בין מפיבושת וציבא נערו קיים ניגוד. המחבר המקראי מספר כי נכדו של שאול הוא נכה וחסר כל ויש לו ילד אחד ואילו נערו ציבא, הוא בעל מעמד ורכוש. לציבא חמישה עשר ילדים ולרשותו עומדים עשרים עבדים. דוד מכנה את ציבא 'עבד' או 'נער'. על דרך הניגוד מכונה מפיבושת בפי דוד כ'בן אדוניך'. דוד מצווה על ציבא ועבדיו לעבוד את האדמה אשר למפיבושת. תשובת ציבא מנומסת והיא ביטוי להכנעה: {{ציטוטון|וַיֹּאמֶר צִיבָא, אֶל-הַמֶּלֶךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת-עַבְדּוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ}}.{{הערה|שמואל ב', ט', י"א.}}

 

דוד שואל את ציבא: וְאַיֵּה בֶּן-אֲדֹנֶיךָ. שאלתו של המלך נועדה לברר את סיבת העדרו של מפיבושת. ציבא עונה כי אדונו נמצא בירושלים והוא מוסיף את הסיבה כך שתצטייר כנאמרה בפי מפיבושת עצמו: כִּי אָמַר, הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי. דוד פוסק מבלי לשאול את מפיבושת: הִנֵּה לְךָ, כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת. בתגובה זו בולטת צורת הדיבור המנומסת של ציבא.

ייתכן כי סיפור משני זה בצד מרד אבשלום משקף [[אנטגוניזם]], שהיה קיים בקרב [[שבט בנימין]], שבטו של שאול, שאיבד את המלוכה.{{הערה|[[עמוס פריש]], '''הקריעה הגדולה: סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים''', באר שבע, אוניברסיטת בן-גוריון, 2013, עמ' 32-31.}}