לד זפלין – הבדלי גרסאות

נוספו 348 בתים ,  לפני חודש
האלבום זכה להצלחה אדירה, הן מסחרית והן ביקורתית, כאשר מגזין הרולינג סטון כתב שהתחרות היחידה שיש ללהקה על תואר "להקת הרוק הטובה ביותר" היא עם [[הרולינג סטונז]] ו[[המי]]. זמן קצר לאחר יציאת האלבום הגיעו כל האלבומים הקודמים של הלהקה ל-200 המקומות הראשונים במצעדים, והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בארצות הברית. גם ב[[סיבוב הופעות]] זה מילאה הלהקה היכלים עד אפס מקום.
 
=== השנים המאוחרות, מותו של בונהאם והתפרקות הלהקה (1980-1975) ===
==== Presence ====
לאחר תום מסע ההופעות שלהם בהיכל ארל'ס קורט, לקחה הלהקה פסק זמן מהופעות. באוגוסט [[1975]] רוברט פלאנט ואשתו מורין היו מעורבים ב[[תאונת דרכים]] קשה במהלך חופשה ב[[רודוס]] שב[[יוון]]. רוברט סבל מ[[נקע בקרסול]] ומורין סבלה מפציעות חמורות ועירוי דם הציל את חייה. מאחר שנמנע מהם לצאת למסע הופעות, חזרה הלהקה אל האולפנים כדי להקליט את אלבומה השביעי, "[[Presence]]", ב[[מינכן]] שב[[גרמניה]]. האלבום יצא במרץ [[1976]] ושוב הציג השינויים בכיוון המוזיקלי של הלהקה, שחזרה למקורות ה[[בלוז]] שאפיינו אותה בתחילת דרכה. האלבום כולל כמה מהשירים ה"כבדים" ביותר של הלהקה, ביניהם "Achilles' Last Stand" ו-"Nobody's Fault But Mine". לאורך כל ההקלטות ישב פלאנט ב[[כיסא גלגלים]] עקב פציעתו. הוא סיפר שמצב רוחו השתפר בעקבות מברק איחולי [[החלמה]] שקיבל מ[[אלביס פרסלי]], אחד ממקורות ההשראה של ההרכב.
בשנת [[1979]] חזרה הלהקה להופיע ולאחר שתי הופעות ראשונות ב[[קופנהגן]] הופיעה מול קהל עצום בפסטיבל נבוורת. רוברט פלאנט לא גילה התלהבות לחזור ולהופיע באותה תדירות כבעבר, ואף שקל לעזוב את הלהקה, אך שוכנע על ידי פיטר גראנט לחזור בו. מסע הופעות קצר בחודשים יוני ויולי [[1980]] התקיים באירופה, ללא האלתורים והביצועים הארוכים שאפיינו את ההופעות של הלהקה. הופעה אחת ב-27 ביוני ב[[נירנברג]] שב[[גרמניה]] נקטעה בשיר השלישי, לאחר שבונהם התמוטט על הבמה והובהל לבית החולים. הלהקה סיימה את מסע ההופעות ב-7 ביולי ב[[ברלין]]. ההתלהבות של פלאנט שבה במהלך מסע ההופעות, והלהקה החלה לרקום תוכניות למסע הופעות אמריקני גדול במיוחד בסתיו וכן עלתה האפשרות לחזור אל אולפן ההקלטות לאחר מכן.
 
==== סוףמותו טראגישל בונאהם ====
ב-24 בספטמבר [[1980]] נאסף ג'ון בונהם בידי עוזר הלהקה, רקס קינג, לחזרות באולפני בריי, לקראת מסע ההופעות ב[[ארצות הברית]], הראשון שם מאז [[1977]]. במהלך הנסיעה ביקש בונהם לעצור בצד לארוחת בוקר, שם לגם כמות רבה של [[וודקה]] (כ-16 כוסיות), עם נקניק חזיר. לאחר נגיסה אחת מה[[נקניק]] חזר לשתות, והמשיך כך עד שהגיע לאולפנים. לקראת הערב עייפו חברי הלהקה מהחזרות ופרשו אל בייתו של ג'ימי פייג' בווינדזור. לאחר חצות, נרדם בונהם. השמועות טוענות כי הוא שתה ארבעים כוסיות באותו לילה. למחרת בבוקר מצאו מנהל מסע ההופעות וג'ון פול ג'ונס את בונהם במיטתו ללא רוח חיים. הוא היה בן 32 במותו.
 
==== פירוק הלהקה ====
על אף שצצו שמועות בנוגע לאפשרות למחליף לבונהם, חברי הלהקה הנותרים פירקו את הלהקה לאחר מותו. ב-4 בדצמבר [[1980]] הוציאה הלהקה הודעה לתקשורת בה הודיעו כי לא יוכלו להמשיך להופיע ללא המתופף הבלתי ניתן להחלפה שלהם:
 
{{ציטוט|תוכן=אנו מקווים כי יהיה ידוע לכולם הדבר שאובדנו של חברינו הטוב, והתחושה העמוקה של ההרמוניה בינינו שאינה ניתנת לחילוק גרמו לנו להחליט כי לא נוכל להמשיך להיות כמו שהיינו בעבר.|מרכאות=כן}}
 
=== איחודים ושיתופי פעולה (19801982 - 2017) ===
==== שנות השמונים וקריירות סולו ====
בשנת [[1982]] חברי הלהקה הנותרים הוציאו [[אלבום אולפן]] בשם "[[CODA]]", שכלל קטעים מהקלטות שונות במהלך הקריירה, שלא זכו להגיע לאלבומים.
ג'ימי פייג' הפסיק לנגן באופן סדיר עד שנת [[1983]], כאשר יצא למסע הופעות צדקה עם פרויקט של ה-A.R.M.S (Action Research for Multiple Sclerosis). מסע ההופעות כלל את הגיטריסטים הנוספים של להקת [[ציפורי החצר]], [[אריק קלפטון]] ו[[ג'ף בק]]. בשנת [[1984]], חבר פייג' לזמר [[פול רוג'רס]] (לשעבר מהלהקות "[[Free]]" ו-"[[Bad Company]]") להקלטת שני אלבומים בשם "The Firm". האלבום הראשון כלל חומרים של פייג' שנועדו לצאת עם לד זפלין ועובדו מחדש בתור האלבום "Midnight Moonlight". רוברט פלאנט פתח אף הוא בקריירת סולו בשנת 1982, עם האלבום "Pictures at Eleven" ובשנת 1984 חבר עם פייג' להקלטת [[מיני-אלבום]] בשם "The Honeydrippers: Volume One", שבו השתתף גם ג'ף בק.
 
==== איחוד ראשון במסגרת הלייב אייד ====
ב-13 ביולי [[1985]] ג'ימי פייג', רוברט פלאנט וג'ון פול ג'ונס התאחדו למופע ה[[לייב אייד]] באצטדיון JFK ב[[פילדלפיה]], להופעה קצרה לצד המתופפים טוני תומפסון ו[[פיל קולינס]] (שניגן בשני אלבומי הסולו הראשונים של פלאנט). ההופעה, שכללה שלושה שירים ("Whole Lotta Love"{{כ}}, "'Rock And Roll" ו-"Stairway to Heaven"), נפגמה עקב איכויות קול גרועות בשידור, אי תיאום בתיפוף שבין תומפסון לקולינס, ביצועים ווקאליים ממוצעים ומטה מצד פלאנט ואי כוונון גיטרת הגיבסון של פייג'. ג'ונס היה היחיד שיצא מהאיחוד ללא קטילה של הביקורות. כשיצא המופע בפורמט [[DVD]], חברי הלהקה החליטו [[פה אחד]] לא לאפשר להציג את הביצועים ממנו, בטענה שהם לא עמדו בסטנדרטים המתאימים להם. בשנת [[1986]] חברו פייג', פלאנט וג'ונס ב[[באת']] שבדרום-מערב [[אנגליה]], כדי להתארגן לחזרות לקראת הופעה עם תומפסון על התופים, אך התוכניות בוטלו לאחר שזה היה מעורב בתאונת דרכים.
 
==== איחוד שני ====
שנת [[1988]] הסתברה להיות רבת משמעות בשביל חברי הלהקה הנותרים, כששמועות טענו לאיחוד במסע הופעות. הופעתו של פייג' באלבום של פלאנט "Now and Zen", יצרה התלהבות רבה, כאשר ניגן בשירים "Heaven Knows" ו-"Tall Cool One" (האחרון מציג גם ריפי גיטרה של פייג' מההקלטות המקוריות של לד זפלין). מאוחר יותר, פלאנט שר בשיר "The Only One" באלבום של פייג' "Outrider" שיצא ביוני אותה שנה. בפעם הראשונה מאז מותו של בונהם, פלאנט החל לבצע שירים של לד זפלין כחלק ממסע ההופעות שלו. כשמסע ההופעות האירופאי של פלאנט הגיע ל[[לונדון]] בהיכל המרסמית' ב-17 באפריל, הצטרף פייג' אל פלאנט לבמה למספר שירים. במסעי ההופעות הנפרדים של פייג' ופלאנט בארצות הברית מאוחר יותר באותה שנה, בוצעו מספר שירים של לד זפלין.
 
פייג' ופלאנט איחדו כוחות בשנת [[1994]] להופעת אנפלאגד של MTV שנקראה "[[Unledded]]" והובילה למסע הופעות עולמי עם תזמורת וכן אלבום הופעה שנקרא "[[No Quarter]]". נגן הבס היה צ'ארלי ג'ונס, שהיה חבר בלהקתו של פלאנט במשך מספר שנים (ונשוי לבתו). רבים ראו את הפעילות הפרטית בין פייג' לפלאנט כרמז למתיחות בין השניים לג'ון פול ג'ונס, כאשר זה התרגז על השניים שהופיעו בלעדיו. המתח התגבר כשפלאנט נשאל בראיון היכן היה ג'ונס, והוא ענה בבדיחות הדעת שהוא החנה את המכונית. מאוחר יותר ג'ונס הודה כי לא היה מרוצה מהעובדה שפייג' ופלאנט קראו לאלבום על שם שיר של לד זפלין שחלקו הרב כלל את עשייתו שלו. בריאיון עם מגזין "ספין", פייג' סילק את המראיין מהחדר בעקבות שאלה פשוטה בנוגע לג'ונס.
 
ב-[[12 בינואר]] [[1995]] התקבלה לד זפלין ל[[היכל התהילה של הרוקנ'רול]] בארצות הברית. המתיחות בין השלושה הייתה גלויה לכל בטקס הקבלה, כאשר ג'ונס התבדח כשקיבל את הפרס באומרו "תודה לכם, חברי, על שסוף סוף זכרתם את מספר הטלפון שלי", וגרם למבוכה בקרב פייג' ופלאנט. השלושה חברו לחברי להקת [[אירוסמית']], [[סטיבן טיילר]] ו[[ג'ו פרי]] בשירים "Bring It On Home",{{כ}}Long Distance",{{כ}} "Call Blues" ו-"Baby Please Don't Go" ואל [[ניל יאנג]] ב- "For What It's Worth"/"When the Levee Breaks".
 
ב-29 באוגוסט [[1997]] הוציאה חברת אטלנטיק רקורדס סינגל ערוך של "Whole Lotta Love" בארצות הברית, הסינגל היחידי של לד זפלין שיצא ב[[תקליטור]]. שירים נוספים בו היו "Baby Come On Home" ו-"Travelling Riverside Blues". הלהקה מעולם לא הוציאה סינגל באנגליה.
בתחילת דרכם חברי לד זפלין היו מאוד נוקשים בנוגע לשימוש בשירים שלהם, ולעיתים נדירות הרשו להשתמש בהם בסרטים או בפרסומות. מאוחר יותר איפשרו השמעת שירי הלהקה בסרטים שונים כמו [[רוק בבית הספר (סרט)|רוק בבית הספר]] ו[[כמעט מפורסמים]] (במאי הסרט, [[קמרון קרואו]], היה הכתב הצמוד ללהקה מטעם מגזין הרולינג סטון במהלך הקריירה שלה). חברי הלהקה הנותרים עדיין מתנגדים לתת שימוש לא אמנותי לשיריהם ובהוצאת ה-DVD של הסרט "בית הספר לרוק" קטע מיוחד מראה את כוכב הסרט, [[ג'ק בלאק]], מתחנן בפני חברי הלהקה שיתנו לו להשתמש בשיר "Immigrant Song" בסרט. בהסכמה חד פעמית, ולמען שימוש פרסומי, נתנה הלהקה רשות להשתמש בשירה "Rock and Roll" בטלוויזיה ובפרסומות רדיו. במשך זמן מה התנגדו חברי הלהקה לאפשר קנייה והאזנה לשיריהם דרך האינטרנט, אך בשנת [[2007]] החלו להתפשר בנוגע לכך ואיפשרו השמעת מספר שירים שלהם בפורמט זה.
 
==== איחוד שלישי ואחרון ====
בשנתב-[[12 בספטמבר]] 2007, פירסמה הלהקה הודעה בנוגע למופע איחוד מתוכנן, לזכרו של [[אהמט ארטגון]], מנהל חברת התקליטים [[אטלנטיק רקורדס]], אשר נפטר בשנת [[2006]]. זמן קצר לאחר ההודעה, קרס אתר האינטרנט שבו התקיימה ההרשמה להגרלת הכרטיסים להופעה. הביקוש לכרטיסים היה רב (כ-20 מיליון גולשים ביקשו לרכוש כרטיס) וכרטיסים להופעה נמכרו באלפי דולרים, כשזוג הכרטיסים האחרון נמכר תמורת 170 אלף דולר במסגרת מכירה פומית שהכנסותיה נתרמו לצדקה.<ref>עידן רינג, [https://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.3379448 לד זפלין נתנו את הנשמה], 11 בדצמבר 2007, באתר הארץ</ref>
 
ב-[[10 בדצמבר]] 2007, הופיעו שלושת חברי הלהקה הנותרים ב[[לונדון]], יחד עם בנו של ג'ון בונהם המנוח, ג'ייסון, כמחליפו על התופים. ההופעה, בה נכחו כ-20 אלף איש. ההופעה הוקלטה ויצאה במסגרת האלבום [[Celebration Day]] בנובמבר 2012.