אמוניה – הבדלי גרסאות

בראשית המאה ה-20 החלו המדענים הגרמניים [[פריץ הבר]] ו[[קארל בוש|קארל בּוֹש]] בפיתוח של [[תהליך הבר-בוש|שיטה סינתטית לייצור של אמוניה]]. האבר ובוש ביקשו להשתמש בשני חומרי גלם זולים ונפוצים לייצור אמוניה ([[חנקן]] - שמקורו מהאוויר ו[[מימן]] - שמקורו מהמים או ממקורות פחמניים כגון [[גז טבעי]], [[נפט]] ו[[פחם]]). הקושי הגדול בייצור האמוניה היה באדישות הכימית הגבוהה של החנקן שנובע מקיומם של שלושה [[קשר קוולנטי|קשרים קוולנטים]] המחברים בין שני אטומי חנקן. האבר ובוש הבינו שעל מנת להתגבר על בעיה זו ועל מנת להשיג שליטה מלאה על קינטיקת התגובה לייצור האמוניה, יש צורך בתכנון [[ריאקטור כימי]] בו יופעלו תנאי [[לחץ]] ו[[טמפרטורה]] אידיאליים להתרחשות התגובה ובמציאת [[זרז|זרז כימי]] מתאים שיאפשר את הורדת [[אנרגיית שפעול|אנרגיות השפעול]] הגבוהה הנדרשת להתרחשות התגובה.▼

האבר היה זה אשר הגה את הרעיון ויצר את התשתית המדעית והמעבדתית לתהליך זה, אך קארל בוש היה זה אשר פיתח את התהליך מבחינה טכנולוגית והביא להגשמתו כתהליך כלכלי בקנה מידה תעשייתי.▼

האבר בחן שורה ארוכה של [[זרז]]ים החל מ[[אורניום]] ו[[אוסמיום|אסמיום]] ששימשו בשלבי הניסוי הראשונים ועד [[ניקל]], [[סידן]], [[מנגן]], [[ברזל]] ועד רבים (סה"כ נבחנו אלפי זרזים שונים). לבסוף נבחרה [[חלודה|תחמוצת הברזל]], והחומר משמש גם בימנו כזרז בתהליך. למעשה תהליך הייצור שפיתחו האבר ובוש משמש עד היום לייצור אמוניה, כמעט ללא שינוי. הלחץ שנבחר אז לביצוע התהליך היה 200 אטמוספירות, שהוא ה[[לחץ]] המרבי שניתן היה להשיג אז (כיום הלחץ המשמש הוא כ-300 אטמוספירות), והטמפרטורה שנבחרה הייתה כ-500 מעלות צלזיוס.▼

על תהליך ייצור האמוניה קיבל פריץ הבר את [[פרס נובל לכימיה]] לשנת 1918. כ-13 שנים אחר כך, בשנת 1931, קיבל שותפו, קארל בוש את פרס נובל בכימיה, על תרומתו בפיתוח שיטות לעבודה בתנאי לחץ גבוה בעת שלבי התיעוש של תהליך ייצור האמוניה.▼