הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 8:
בגלל קצב האש האיטי של המוסקט (בדרך כלל כדור אחד לשתי דקות) חייב את צבאות התקופה לשלב גם נושאי [[חנית|חניתות]] במערך הרגלי על מנת להגן על המוסקטרים מפרשי האויב. הירי התצבע ממרחקים קצרים ביותר שלא עלו בדרך כלל על 100 מטר בגלל הדיוק הנמוך של המוסקט.
החיילים הרגלים סודרו במבנים דמויי משולש או ריבוע כשהמוסקטרים ניצבים בדרך כלל באגפי המערך. היחס בין המוסקטרים לנושאי החניתות השתנה כל הזמן לטובת המוסקטרים. כך בתחילת המאה היחס בין שני סוגי החיילים היה בערך חצי חצי, הרי שבסוף [[מלחמת 30 השנה]] (1648) נושאי החניתות היוו לא יותר משליש מחיל הרגלים. החנית נעלמה לחלוטין במאה ה-18 עם המצאת [[כידון רובה|כידון הרובה]]. בקרב עצמו בגלל הקושי בכיוון מדויק של הרובה, החיילים ירו במטחים לפי פקודה בתקווה שלפחות חלק מהקליעים יפגע באויב. החיילים ירו בשורות וכשהשורה הראשונה ירתה וזזה לסוף המערך על מנת לטעון את הרובים. אחר כך ירתה השורה השנייה וזזה לאחור וכך הלאה. כל זה במטרה לקיים ירי רציף פחות או יותר. בצבא השוודי, השורות של המוסקטרים זזו קדימה במקום אחורה - השורה הראשונה ירתה ואז השורה השניה האחרונה צעדה קדימה. ▼
גם הפרשים השתמשו בנשק חם ובדרך כלל ירו מתחי אש מ[[אקדח|אקדחים]] לפני הסתערות. יתרה מכך, הומצא מערך מיוחד לפרשים המוכר בשם [[קארקאקול]] - הפרשים היו מתקרבים בטור עורפי למערך האויב, ומתחילים לירות באקדחיהם כשראש הטור יורא ראשון ואז הטור מתקדם בצורת לולאה וכל רוכב יורה בתורו באויב. הטקטיקה הזאת גרמה לסרבול רב והוציאה את כח ההלם מחיל הפרשים. חלק מהצבאות דוגמת הצבא השוודי אסרו על פרשיהם להשתמש בטקטיקה זו והגבילו מאוד את השימוש בכלי הירי על מנת לשמור על כח ההבקעה של החיל.
הפרשים חולקו לשלושה סוגים עיקריים: [[פרש כבד|כבדים]] כמו ה[[קיראסיר|קיראסירים]], [[פרש קל|קלים]] ו[[דראגונים]]. הדראגונים היו, למעשה, חי"ר רכוב בתקופה זו והשתמשו בסוסים שהיו נחותים יותר יחסית לסוסים של סוגי הפרשים האחרים. בעת הצורך היו מסוגלים להלחם רכובים על גבי סוסים, אך בדרך כלל הסתפקו בתפקוד בתור חי"ר רכוב. להגברת כח האש של הפרשים שולבו בינהם לעתים קרובות מוסקטרים רגלים.
▲החיילים הרגלים סודרו במבנים דמויי משולש או ריבוע כשהמוסקטרים ניצבים בדרך כלל באגפי המערך. היחס בין המוסקטרים לנושאי החניתות השתנה כל הזמן לטובת המוסקטרים. כך בתחילת המאה היחס בין שני סוגי החיילים היה בערך חצי חצי, הרי שבסוף [[מלחמת 30 השנה]] (1648) נושאי החניתות היוו לא יותר משליש מחיל הרגלים. החנית נעלמה לחלוטין במאה ה-18 עם המצאת [[כידון רובה|כידון הרובה]]. בקרב עצמו בגלל הקושי בכיוון מדויק של הרובה, החיילים ירו במטחים לפי פקודה בתקווה שלפחות חלק מהקליעים יפגע באויב. החיילים ירו בשורות וכשהשורה הראשונה ירתה וזזה לסוף המערך על מנת לטעון את הרובים. אחר כך ירתה השורה השנייה וזזה לאחור וכך הלאה. כל זה במטרה לקיים ירי רציף פחות או יותר. בצבא השוודי, השורות של המוסקטרים זזו קדימה במקום אחורה - השורה הראשונה ירתה ואז השורה השניה האחרונה צעדה קדימה.
התותחים היו פרימיטיביים למדי ופוזרו בצורה אחידה לאורך המערך בלי ניסיון לקבץ אותן לסוללות גדולות. תפקידיהם היו דומים לאלה של המקלעים המודרניים - סיוע תמוד לחיל רגלים באש.
הצבאות היו קטנים יחסית ובדרך כלל לא עלו בדרך כלל על 30,000-40,000 איש. מספר התותחים היה נמוך ולא עלה על 20-30 לצבא בגודל הזה.
==הטקטיקה והאסטרטגיה במאה ה-18==
| |||