היסטוריה של רפובליקת אירלנד – הבדלי גרסאות

'''ההיסטוריה של אייראיירה''' תחילתה בקבלת החוקה החדשה בשנת [[1937]] אשר שינתה את השם "מדינת אירלנד החופשית" לשם "אייראיירה" (Éire) ב[[גאלית אירית|גאליתגיילית]] ולשם [[אירלנד]] (Ireland) באנגלית. [[אייר (מדינה)|אייראיירה]] הינה מדינה עצמאית, חברה ב[[או"ם]] ו[[האיחוד האירופי|באיחוד האירופי]].

ב־[[29 בדצמבר]] [[1937]], נכנסה חוקתה של אייראיירה לתוקף לאחר קבלתה ב[[משאל עם]]. החוקה החליפה את [[מדינת אירלנד החופשית]] במדינה חדשה ושמה אייראיירה. המושל הכללי הוחלף על ידי נשיא אירלנד. לנשיא נבחר [[דאגלס הייד]], [[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנט]] וחוקר השפה הגאליתהגיילית, מאנשי מפלגת האופוזיציה [[פיין גייל]]. הנשיא ממנה ראש ממשלה חזק שכינוי משרתו בשפה הגאליתהגיילית הינו Taoiseach. המועצה המבצעת שהייתה קיימת בימי מדינת אירלנד החופשית נקראה עתה בפשטות "ממשלה". למרות שהעמידה נשיא בראשה לא הייתה אייראיירה עדיין [[רפובליקה]]. המלך האנגלי המשיך להיות מלך אירלנד ולשמש בתפקידים רשמיים ביחסי החוץ של המדינה. כלפי פנים היה הנשיא ראש המדינה, אך כלפי חוץ נותר המלך ראש המדינה.

בשנת [[1938]] הגיע ראש הממשלה דה ואלירה להסכם עם ראש הממשלה הבריטי [[ארתור נוויל צ'מברליין]] בדבר פירוקם של ארבעת בסיסי הצי הבריטים שעוד נותרו על אדמת אייראיירה, והעברתם לרשות אייראיירה.

עם פרוץ [[מלחמת העולם השנייה]] הכריז הדאיל (בית המחוקקים האירי) ברוב גדול על כי אייראיירה תישאר נייטרלית במלחמה זו. על אף שהותר לאלפי מתנדבים להצטרף לצבא הבריטי במלחמתו בגרמנים, רובו של העם האירי ראה בהחלטה בדבר הנייטרליות החלטה נבונה. במהלך המלחמה סירב דה ואלירה להפצרותיהם של [[וינסטון צ'רצ'יל]] ו[[פרנקלין דלאנו רוזוולט]] לאפשר לצבאות בעלות הברית שימוש בנמלים באיירבאיירה. הקפדתו של דה ואלירה על נייטרליות הייתה כה גדולה, עד כי טרח לבקר את השגריר הגרמני ביקור תנחומים כאשר נודע לו על מותו של [[אדולף היטלר]]. אך הייתה זו מראית עין בלבד.

הנייטרליות האירית הייתה לטובתן של בעלות הברית. האירים שיתפו פעולה במישור המודיעיני. דיווחים על מזג האוויר (החשובים מאוד בהקשר של תכנון יום [[הפלישה לנורמנדי]], על צפייה בצוללות (בעלת חשיבות רבה במלחמה באוקיינוס האטלנטי) ועל פעילות של אנשי ה-IRA (אשר עמדו בפיתוי עז להצטרף להיטלר במלחמתו באנגליה), הועברו באופן רציף לבנות הברית במהלך כל המלחמה. טייסים מבעלות הברית שנפלו בשיטחה של אייראיירה הורשו "להימלט" לשטחי [[בריטניה הגדולה]] ב[[אירלנד הצפונית]], ואילו טייסים גרמנים נכלאו עד לסיום המלחמה.

המלחמה פגעה מאוד בכלכלתה של אייראיירה, והמחסור במוצרי יסוד ניכר לאורך כל המלחמה. ביוני [[1947]] כללה [[ארצות הברית]] את אייראיירה במדינות שקיבלו סיוע במסגרת [[תוכנית מרשל]].

==הרפובליקה של אייראיירה==

ב־[[1948]] הפסיד דה ואלירה בבחירות לאחר שש עשרה שנות שלטון רצופות לו, ולמפלגתו [[פיאנה פול]]. [[ג'ון קוסטלו]], מנהיג מפלגת [[פיין גייל]] עלה לשלטון, בראש קואליציה של מפלגות ביניהן מפלגתו של שון מק'ברייד "ילדי הרפובליקה" (Clann na Poblachta). מק'ברייד, שמונה לשר החוץ, ואשר אביו היה בין המוצאים להורג לאחר [[מרידת חג הפסחא]] מיהר לנקוט בצעד האחרון לניתוק התלות ב[[בריטניה]]. ב[[1 באפריל]] [[1949]] התקבל בפרלמנט חוק הרפובליקה של אייראיירה. המדינה החדשה הפכה לרפובליקה. כל כוחותיו וסמכויותיו של המלך האנגלי ניתנו בידי הנשיא, שהיה עתה לראשה הבלתי מעורער של המדינה. על פי כללי [[חבר העמים הבריטי]] מדינה המכריזה על עצמה כרפובליקה פורשת מידית מחבר העמים. שלא כמדינות כ[[הודו]] אשר הכריזה על עצמה כרפובליקה עם קבלת העצמאות, לא טרחה אייראיירה לבקש את קבלתה מחדש לחבר העמים לאחר ההכרזה.

בין [[1948]] ו־[[1959]] שימשו קוסטלו ודה ואלירה כראש הממשלה לסירוגין. ב־[[14 בדצמבר]] [[1955]] [[מדינות החברות באומות המאוחדות|התקבלה אייראיירה]] ל[[או"ם]]. בשנת [[1957]] שב דה ואלירה בפעם האחרונה למלא את תפקיד ראש הממשלה (או בגאליתבגיילית Taoiseach). הוא היה בן 75 שנים ועיוור כמעט לחלוטין. בשלב זה איפשר לסגנו הנמרץ, שון למאס להפעיל את תכניותיו הכלכליות, אשר נקראו "התוכנית להתרחבות כלכלית" בשנת [[1958]]. בשנת [[1959]] פרש דה ואלירה מתפקיד ראש הממשלה על מנת לקבל את תפקיד הנשיא, ומינה במקומו את סגן ראש הממשלה (בגאליתבגיילית Tánaiste) שון למאס.

שון למאס הפך לראש ממשלה ולמנהיג פיאנה פול ב־[[23 ביוני]] 1959. הוא מיקד את תשומת ליבו בעניינים כלכליים. הוא הסיר את ההגנה מעל המוצר המקומי והנהיג שוק חופשי. הוא העניק מענקים ופטורים ממס לחברות שתבססנה את מושבן באיירבאיירה. כתוצאה מן התוכנית גדל התוצר הלאומי הגולמי האירי בשנים אלו בשיעור של 4% בשנה. תוכנית חדשה, ואמביציוזית יותר החלה בשנת [[1963]].

שנות השישים היו שנים של שינוי באירלנד. רשת הטלוויזיה הממלכתית RTÉ החלה לשדר, ומועצת הוותיקן השנייה הובילה לפתיחות גדולה יותר בכנסייה הקתולית, שעדיין הייתה הכוח העיקרי בחיים הציבוריים באיירבאיירה. בשנת [[1963]] ביקר באיירבאיירה הנשיא האמריקני [[ג'ון פיצג'רלד קנדי]]. בשנת [[1966]] הונהג חינוך תיכון חובה חינם.

ג'ק לינץ' נבחר כמנהיגה השלישי של פיאנה פול, וכמובן כראש הממשלה, ב־[[10 בנובמבר]] [[1966]]. בתחילת כהונתו נאלץ לינץ' להתמודד עם סדרת משברים בלתי צפויים, לאחר ש[[הצרות]] (כינוי לסדרת סכסוכים אלימים בין קתולים ופרוטסטנטים) פרצו בצפון אירלנד בשנת [[1969]]. לינץ' היה נחוש שלא לתת לאלימות לחלחל אל אייראיירה. בשיאה של האלימות נשא נאום בטלוויזיה בו אמר כי הממשלה האירית לא תוכל לעמוד מן הצד ולצפות בדם חפים נשפך. רבים פירשו קריאה זו כאיום לפלישתה של אייראיירה לצפון, אך פירוש זה היה רחוק מן המציאות. פלישה של אייראיירה לשטחה של בריטניה הגדולה הייתה בבחינת התאבדות צבאית, וטבח מיותר, ולינץ' ידע זאת היטב. מדיניותו של לינץ' הצליחה להכיל את הסכסוך בשטחה של צפון אירלנד.

ב־[[1 בינואר]] [[1973]] התקבלה אייראיירה כחברה מלאה ב[[השוק האירופי המשותף|שוק האירופי המשותף]]. היה זה אחד מהישגיו האישיים הגדולים של לינץ' והמשך למדיניותו של למאס. בבחירות שהתקיימו בשנה זו הפסידה פיאנה פול, ומצאה עצמה באופוזיציה לממשלת פיין גאיל ולייבור, אשר שלטה למשך ארבע שנים.

מדיניותם של יורשיו של לינץ' בכס ראש הממשלה הייתה לשאוף לאיחוד של אירלנד בדרכי שלום. בעשורים האחרונים שיתפו ראשי הממשלה האירים פעולה עם בריטניה הגדולה במלחמתה בטרור של הIRA לשלוחותיו ולסוגיו. ברור כי טענת הקיצונים הרפובליקנים כגון אנשי [[שין פיין]] וה IRA כי ממשלתה של אייראיירה, אשר נבחרה על ידי ארבעה מליון אזרחים אינה קולם הלגיטימי של תושבי אייראיירה, כי אם המועצה הצבאית של הIRA, חותרת תחת יסודות קיומה של אייראיירה כמדינה.

בשנת [[1985]], תחת שלטון ראש הממשלה הפופולרי ממפלגת [[פיין גייל]] [[גארט פיצג'רלד]], הגיעו [[מרגרט תאצ'ר]], ראש הממשלה הבריטית, וראש הממשלה האירי פיצג'רלד ל"הסכם האנגלו אירי". ההסכם סיפק מנגנון של התייעצות בין אייראיירה ובין בריטניה בנוגע לענייני צפון אירלנד. "הוועידה האנגלו אירית" שנוצרה, הייתה הדרך בה יכלה אייראיירה להתערב בענייניה של צפון אירלנד, ולהפחית את המתחים והלחצים, אשר הביאו באותה השנה ממש למהלך הקיצוני של הפצצת ועידת המפלגה השמרנית הבריטית ב[[ברייטון]] ולמעשי טרור נוספים, אשר גרמו אף לתאצ'ר אשר נקטה בקו קיצוני בכל הנוגע לענייני צפון אירלנד להבין כי פתרון הינו אפשרי רק בהסכמה ובמשא ומתן.

השנים האחרונות הביאו שינוי ביחסים בין אייראיירה, צפון אירלנד, ובריטניה הגדולה. הסעיפים בחוקת אייראיירה אשר רואים את אירלנד הצפונית כחלק מן המדינה שונו ב־[[1999]], וההסכמה הקרויה [[הסכם יום שישי הטוב]] הביאה לשינוי חיובי.

אייראיירה עברה אף שינוי חברתי משמעותי. תפקידה של הכנסייה הפך לפחות משמעותי בחיי התושבים. שנות התשעים הביאו עמם פריחה כלכלית, בה כונתה אייראיירה "הנמר הקלטי" (בהשוואה ל"נמרים האסיאתים" מדרום מזרח אסיה, [[דרום קוריאה]], [[הונג קונג]] ו[[סינגפור]]). על כל אלו בערך [[אייר מ-1995 ואילך]].