אוניות הקו בצי הבריטי – הבדלי גרסאות

באותה תקופה לא היה מנגנון גיוס מסודר, וגם לא הייתה שיטה מסודרת לאימון מלחים חדשים. הרעיון של הצטרפות מסודרת לצי, מרצון, לא עלה כלל על הדעת. בעת מלחמה, כשהתעורר הצורך לאייש במלואו את הצי המלכותי - סדר גודל של למעלה מ-120,000 איש - נוצר קושי חמור. הקושי נבע פשוט ממספרם המצומצם של המלחים הזמינים, וכאמור, לא היה מנגנון אימון שיכשיר מלחים חדשים. על המלחים הקיימים התחרו שלושה גופים: צי המלחמה, צי הסוחר, וספינות שודדי הים שפעלו ברישיון (privateer); יש מי שטוען שהבעייהשהבעיה העיקרית הייתה בתנאי החיים הקשים של המלחים, אך הדבר אינו נכון. תנאי החיים של המלחים היו אמנם קשים ומאוד לא נוחים במושגי המאה ה-21, אך במושגי המאה ה-18 היו אלו תנאים סבירים בהחלט, ואף טובים במידה מסוימת מהתנאים בחוף (אם כי השכר היה קצת יותר נמוך). מכאן שהבעייהשהבעיה לא הייתה בתנאים, אלא בזמינות כוח האדם.

קבוצה השלישית של מתגייסים היו אנשים שנשלחו כמכסה (quota) שהוטלה על כל מחוז בבריטניה. המחוזות השונים היו אמורים לספק מספר מסוים של אנשים לטובת הצי. בפועל, נשלחו בדרך כלל פושעים ואסירים; לאסירים הייתה העסקה משתלמת, שכן למרות שסיכנו את חייהם והעמידו עצמם תחת עולה של משמעת חמורה, הרי שבדרך זו היו יכולים להימלט מעונשם ואף לזכות בפנסיה ממשלתית בסוף השירות (תיאורטיתתאורטית לפחות; לעיתיםלעתים קרובות לא שולם שכרם של המלחים במועד, וגם לא במלואו, אם בכלל).

ה[[משמעת]] על סיפון אוניות הקו, כבכל הצי הבריטי, הייתה קשוחה מאד, וכללה לעיתיםלעתים קרובות [[ענישה]] גופנית. אולם, המשמעת הנוקשה לא הייתה יוצאת דופן; מערכת המשפט של אותה תקופה לא הכירה כלל מושגים אחרים של ענישה, ועונשי [[תלייה]] ניתנו לעיתיםלעתים קרובות, על עבירות קלות מאדמאוד בעיני בן דורנו.

עונשים אחרים כללו בעיקר עונשי מלקות. למש"קי המשמעת היו מקלות שבהם היו מכים מלחים שעברו עבירות קלות, כמו איחור קל במילוי פקודה. על עבירות חמורות יותר היה המלח מולקה בשוט שיוצר מחבל, שנפרם. שוט זה נקרא בפי המלחים "החתול בעל תשע הזנבות" (cat o' nine tails). המלח העבריין היה זה שבדרך כלל פרם את החבל והכין לעצמו את השוט. את המלקות נתנו מש"קי המשמעת (Bousun's Mate), בנוכחות כל צוות האונייה. כעיקרון, לקפטן היה מותר להורות על עונש של עד 12 מלקות ללא משפט צבאי מסודר, אך עונשים כבדים בהרבה היו נפוצים מאד. במקרים חמורים של מרידה או הפרת משמעת חמורה מאדמאוד (כמו הכאת קצין או מש"ק) היה בית דין צבאי יכול להורות על עונש שנקרא "הלקאה בכל הצי" (flogging around the fleet). העבריין היה נענש ב-500 מלקות, עונש שהיה למעשה עונש מוות.

התפקיד המשמעותי והמהותי ביותר בספינה היה תפקיד הקפטיין, כמובן. מפקדי ספינות מלחמה קטנות יחסית (דרג ששי ומטה) היו בדרגת commander, שהייתה דרגה אחת לפני הדרגה הנכספת, קפטיין, אם כי כלל לא היה מובטח ש- commande יהפוך להיות קפטיין. לעיתיםלעתים לא נדירות הפכה דרגה זו לתחנה הסופית בקריירה של קצין.<br />

מעבר לקצינים אלו, היו על הספינה כמה בעלי תפקידים, שלא היו קצינים אלא בעלי מעין רשיוןרישיון, warrant - מעין מפקדים שאינם קצינים, אם כי בכירים יותר מ[[מפקד שאינו קצין|מש"קים]] בצבא כיום. הבכיר ביניהם היה האחראי על ההשטה, sailing master, שהיה הסמכות הבכירה ביותר באונייה, אחרי הקפטיין, בנושאי ניווט ושיט; בין שאר בעלי תפקידים אלו יש למנות את רופא האונייה, הכומר, הכלכל (pursur), שהיה אחראי על ניהול האספקה שנשאה האונייה, נגר הספינה, התותחן (שהיה אחראי על אחזקת התותחים והתחמושת, אך לא לירי עצמו), האחראי על המשמעת והענישה, אחראי על המפרשים, ועוד.

במאה ה-18 כמעט ולא היו ידועות שיטות לשימור מזון, ולפיכך מגוון המזון שעמד לרשות הצוות היה מצומצם מאד: בשר שהומלח ונשמר לזמן רב, [[שיבולת שועל]] וסוגי [[גבינה]] שניתן היה לשמר, וכן לחם שנקרא hardtack, שהיה למעשה מעין קרקר, עשוי מקמח, מים ומלח, שנאפה כמה פעמים והיה קשה ועמיד מאד. תנאי השימור היו גרועים ופרימיטיביים. הלחם היה נגוע, לעיתיםלעתים קרובות, ב[[עובש]] ובתולעים, והבשר היה קשה לאכילה. כאשר מזג האוויר היה סוער כובתה האש במטבח הספינה (מחשש לדליקה העלולה להיגרם מהתהפכות התנור עקב טלטולי הספינה), ואז לא ניתן היה לבשל את הבשר כלל, וזה הוגש קשה וכמעט בלתי אכיל.

*[http://www.nelsonsnavy.co.uk/ אתר מקיף מאדמאוד על החיים בצי הבריטי באותה תקופה]