|
== רקע ==
שורשיו של קוד נירנברג בפוליטיקה הפנים-גרמנית טרום [[מלחמת העולם השנייה]], בייחוד ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] [[שנות ה-40 של המאה ה-20|וה-40]] של המאה ה-20. האגודה הרפואית הגרמנית של אז נחשבה לאגודה [[מודרניזם|מודרנית]] [[דמוקרטיה|ודמוקרטית]], הדואגת לבריאות הציבור, כפי שהתבטא, לדוגמה, בחקיקת חוק ביטוח בריאות חובה לפועלים גרמנים. עם זאת, החל מאמצע [[שנות ה-20 של המאה ה-20]] הקהילה הרפואית והציבור האשימו רופאים גרמנים, לרוב חסידי ה[[היגיינה גזעית|היגיינה הגזעית]], בביצוע פרקטיקות רפואיות לא [[אתיקה רפואית|אתיות]]. השימוש בהיגיינה גזעית נתמך לרוב על ידי הממשלה כדי ליצור [[הגזע הארי|גזע ארי]] נעלה, ולהשמיד את כל אלה שלא התאימו לקריטריונים אלו. הקיצונים שתמכו בגישה זו התאחדו עם [[נאציונל-סוציאליזם|נציונל-סוציאליסטים]] כדי לקדם שימוש ב[[ביולוגיה]] כדי לממש יעדים של טוהר הגזע, שהיווה עיקרון בסיסי ב[[האידאולוגיה הנאצית|אידאולוגיה הנאצית]]. רופאים נמשכו לאידאולוגיה המדעית וסייעו להקמת הליגה הנציונל-סוציאליסטית של הרופאים בשנת [[1929]], שמטרתה הייתה "לטהר את הקהילה הרפואית הגרמנית מ[[בולשביזם]] יהודי". דברים אלו זכו לביקורת נרחבת; אלפונס שטאודר, חבר משרד הבריאות של [[הרייך השלישי|הרייך]], טען כי "לניסויים המפוקפקים אין תועלת טיפולית", ופרדריך פון מילר, רופא ונשיא האקדמיה הגרמנית {{גר|Deutsche Akademie (1925)}}, הצטרף לביקורת.
בתגובה לביקורת על [[ניסויים קליניים]] לא אתיים בבני אדם, ממשלת הרייך פרסמה "קווים מנחים לתרפיות חדשות ולניסויים בבני אדם" ב[[ויימאר]], [[גרמניה]]. הקווים המנחים התבססו על טיפול תועלתי ובלתי-מזיק, עם דגש על [[הסכמה מדעת]]. בנוסף, הודגש ההבדל בין ניסויים שמטרתם טיפולית לבין ניסויים שמטרתם אחרת (לדוגמה, מחקר בסיסי). למטרות טיפוליות, הותר לערוך ניסוי גם ללא הסכמה מדעת רק במצבים קשים, אך למטרות שאינן טיפוליות נאסר לעשות ניסוי ללא הסכמה מדעת. עם זאת, הנחיות ויימאר נדחו על ידי [[אדולף היטלר]]. בשנת 1942, למעלה מ-38,000 רופאים גרמנים היו חברים במפלגה הנאצית וסייעו ביישום תוכניות רפואיות, כגון תוכנית העיקור הנאצית.
|
