ג'ון באגוט גלאב – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Liadmalone (שיחה | תרומות) ←גלאב על ערביי ארץ ישראל: העברה לויקיציטוט |
Liadmalone (שיחה | תרומות) מ ←בזמן המנדט הבריטי: לא ברור לי למה ירדתי שורה |
||
שורה 60:
== גלאב על היהודים והציונות ==
=== בזמן המנדט הבריטי ===
בדו"ח שהגיש בדצמבר 1939, השווה גלאב את עוינות הערבים כלפי התיישבות היהודים בארץ ישראל לרדיפתם בשאר ארצות העולם, תוך שימוש בנימוק אנטישמי מוכר: "ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בכל אחת מארצות תבל זהה. תחילה הם מתקבלים בסבר פנים יפות... תחילה הם ידידותיים ואדיבים, וכמדומה מביאים איתם כסף וסחר. אולם במרוצת שנים אחדות הם נעשים שרירי-לב ותוקפנים, ואז מתברר שהם הניחו ידיהם על כל העסקים ועל כל עמדות המפתח... התוצאה היא פוגרומים, גטאות, שפיכות דמים ואכזריות".{{הערה|בני מוריס, '''הדרך לירושלים''', פרק שני: המרד הערבי 1936–1939, עמ' 56.}}
בנובמבר 1942 כתב "תזכיר על ההסדרים במזרח התיכון אחרי המלחמה", שבו ניתח גם את המצב בארץ ישראל והביע ביקורת על המדיניות הבריטית: "בפלשתינה אנחנו נלחמים בערבים למען האינטרסים של היהודים". גלאב הניח כי בעבור רווח כספי יוותרו היהודים על הקמת מדינה נפרדת, כשציין שבמקרה של ממשל דו-לאומי או פדרציה, "אפשר שהיהודים ימצאו כר נרחב יותר לסחר שלהם".{{הערה|בני מוריס, '''הדרך לירושלים''', פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 70-69.}}
שורה 70:
מיד לאחר פרסום המלצות הוועדה באפריל 1946, הגיב גלאב ב"תזכיר על דוח הוועדה האנגלית-אמריקנית", שגם בו כבתזכיריו האחרים, שם בפי הערבים את טיעוניו שלו, כאשר הסביר את מקור התמיכה האמריקנית בהכנסת 100,000 יהודים עקורים לארץ ישראל: "חייהם של כמה רבבות ילדים אסיינים, וחורבן בתיהם, אינם מחיר גבוה מדי ל[[המפלגה הדמוקרטית|מפלגה הדמוקרטית]] כתשלום בעבור הקול היהודי הניו-יורקי, או בהבטחת כהונת נשיאות שנייה למר [[טרומן]]".{{הערה|שם=הדרך לירושלים 84|בני מוריס, '''הדרך לירושלים''', פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 84.}} בתקופה זו חזר והדגיש את חשיבות השדולה היהודית בתהליך קבלת ההחלטות של הממשל האמריקני, אך נמנע בעקביות מלאזכר את [[השואה]] ואת מטען הרגשות שמילאו תפקיד נכבד במדיניות האמריקנית.{{הערה|בני מוריס, '''הדרך לירושלים''', הערות לפרק 3: הערה 28, עמ' 262.}}
ביוני 1946 כתב "תזכיר נוסף על בעיית פלשתינה", בו טען כי היהודים לוקים באותה "מחלה" שלוקים בה הערבים – "קיבעון של נחיתות", והסביר את ה"טרגדיה הבלתי פוסקת" של היהודים: "מגורשים מארץ לארץ בלי הרף, הם מתקבלים תחילה בסבר פנים יפות ואחר כך הם מגורשים או נטבחים. איש אינו יכול לשאתם לאורך ימים... הם נעשים למדינה בתוך מדינה... עמים אחרים סולדים מהם בשל אופיים – (ואילו) אופיים הבלתי אהוד התעצב מכוח רדיפתם בידי עמים אחרים. רדיפות ושנאה הולידו מרירות בקרב היהודים, ואנשים ששונאים או מלגלגים אינם אהודים על סביבתם. הפתרון הציוני היה... הבאתם לארץ משלהם ... זה היה פתרון אידיאלי אילו יכלו כולם ללכת לאי באוקיינוס השקט. הפִּּרכה שביסוד הציונות היא שפלשתינה אינה אי באוקיינוס". גלאב טען כי העובדות ה[[דמוגרפיה|דמוגרפיות]] לא יאפשרו הצלחה ציונית ומשום כך "למאבק זה יכול להיות רק סיום אחד – [[פוגרום]] בממדים בל-ישוערו". בדבריו אלה, גלאב בעצם מתעלם מהשואה, פחות משנה לאחר שהסתיימה. כהוכחה לסופה הידוע מראש של הציונות, הביא דוגמה מההיסטוריה: "[[הצלבנים]] קיימו מדרך רגל רעוע במזרח התיכון במשך מאתיים שנה, אבל לבסוף לא נותר מהם שריד. מאה או מאתיים שנה הן כאין וכאפס בהיסטוריה. הציונות מוליכה את היהודים האומללים הללו לאסונות הגרועים ביותר שבתולדותיהם". בספרו מ-1957 חזר גלאב על ההשוואה לצלבנים: "הצלבנים כבשו שטח גדול יותר והחזיקו בו מאה שנה – אך היום אין צלבנים עוד".{{הערה|בני מוריס, '''הדרך לירושלים''', פרק ראשון, גלאב על יהודים, עמ' 29-28; פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 87; הערות לפרק 3: הערה 33, עמ' 262.}}
ביולי 1946 כתב "תזכיר על חלוקה כפתרון לבעיית פלשתינה", ככל הנראה התזכיר האנטישמי ביותר שכתב, בו טען כי בבתי הספר היהודיים בארץ ישראל "מיישמים שיטה [[נאציזם|נאצית]] לעירור שנאה בקרב הילדים. הצעיר היהודי קשוח, צר אופקים, קנאי ומר נפש כ[[הנוער ההיטלראי|נוער ההיטלראי]], המשמש דוגמה לעיצובו". לדבריו, בארץ ישראל קם דור צעיר של "יהודים נאצים טוטליטריים" והציונות היא בעצם "תרכובת של יהדות קדומה ונאציזם". בתזכיר זה מביע גלאב לראשונה תמיכה ברורה בחלוקת הארץ. הוא טוען כי "בעוד 50 שנה", עם גידול אוכלוסיית הגוש הערבי באזור, לא תוכל "הציונות העוינת וצרת האופקים" לקיים את "[[ראש גשר|ראש הגשר]] שלה על חופי [[אסיה]]" וללא הסדר מוסכם של חלוקה "היהודים יישמדו... כפי שבאחרונה הם נעקרו כליל מגרמניה" ולכן לאורך זמן חלוקה עשויה להיות "התקווה האחת לשרידה יהודית בפלשתינה". הוא מסביר ש"הסיבה להיותה מומלצת היא שלשום תוכנית אחרת אין סיכוי להצליח", אולם יחד עם זאת, הוא מתריע ש"הבעיה הקשה באמת היא של הערבים שיוותרו במדינה היהודית" וממליץ במפורש על העברת אוכלוסייה ערבית גדולה מן השטח המיועד למדינה היהודית, אחרת לא תפתור החלוקה כלום.{{הערה|בני מוריס, '''הדרך לירושלים''', פרק שלישי: מלחמת העולם השנייה ועוללותיה, עמ' 90-87.}}
===לאחר הקמת מדינת ישראל ===
| |||