הירש ברנבלט – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ←בתקופת השואה: ניסוח |
מ ←גזר הדין: פרטים |
||
שורה 34:
=== גזר הדין ===
[[קובץ:עיתון דבר.jpg|ממוזער|345px|שופט בית המשפט העליון בשנת 1964 בדבר זיכויו של הירש ברנבלט]]
בבית המשפט המחוזי ברנבלט זוכה בשתי עבירות והורשע בחמש אחרות ונגזר עליו עונש של חמש שנות מאסר.
הירש ערער ל[[בית המשפט העליון]], נמצא זכאי ושוחרר. היה זה התיק האחרון שנוהל בישראל נגד יהודי ע"פ חוק זה. השופט [[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]] קבע בהתייחסו לפרשיית היתומים כי אין להסתמך על עדות יחידה, כיוון שמדובר בקטין והמעשה נעשה לפני זמן רב ולא קיימות ראיות מסייעות נוספות לעדות זו. בנוסף, קבע בית המשפט העליון שבניגוד להכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את ברנבלט בעבירת מסירת אדם נרדף לשלטון עוין בכך שלא אפשר ליהודים לעבור מקבוצות שנשלחו למחנות השמדה לקבוצות שנשלחו למחנות עבודה, הרי שהאלמנט של "מסירה" לא היה יכול להתקיים משום שיהודים היו כבר מסורים בידי השלטון הנאצי. יתר על כן, ברנבלט זוכה מעבירות של תקיפה במקום הסגר וכפיית עבודה על אדם שלא כחוק. ▼
ברנבלט ערער ל[[בית המשפט העליון]]. בערעור ישבו נשיא בית המשפט, [[יצחק אולשן]], ולידו השופטים [[משה לנדוי]], (אב בית הדין ב[[משפט אייכמן]]), ו[[חיים כהן (משפטן)|חיים כהן]], (ייצג את ישראל קסטנר ב[[משפט קסטנר|משפטו]]). ברנבלט נמצא זכאי ושוחרר.
▲
ישנם הטוענים שפסק דין זה חולל מפנה לגבי עצם ההאשמה של יהודים וההתייחסות אליהם כאל משתפי פעולה עם הנאצים.
משפטו הוא אחד מבין כמה עשרות הליכים פליליים שנידונו בבתי משפט ישראליים בהתאם ל[[חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם]], שתרם רבות לעיצוב זיכרון השואה כמו גם שני המשפטים שקדמו לו. האחד "[[ישראל קסטנר|משפט קסטנר]]" ומשפטו של [[מלכיאל גרינוולד]] אשר הועמד לדין פלילי בעבירת לשון הרע, והשני הוא [[משפט אייכמן]], נאצי גרמני אשר נתפס ב[[ארגנטינה]] והובא לארץ להישפט. בעקבות משפטים אלו, עלתה השאלה מהו מקומה של ההנהגה היהודית בשואה וכיצד ראוי לזכור אותה בזיכרון הקולקטיבי של השואה והתודעה הלאומית המתגבשת. שאלה זו בלטה בשלושת המשפטים שצוינו לעיל וביתר שאת משפטו של ברנבלט, נוכח העובדה שכל משתתפיו- עדי ההגנה, עדי התביעה והנאשם – ניצולים כולם. (אביהו 102)
| |||