מדינת רווחה – הבדלי גרסאות

נוספו 38 בתים ,  לפני 9 חודשים
בשנות ה-80 נמתחה ביקורת על מדד זה. ראשית, נטען, הוא אינו מודד רק את מחויבותה של המדינה לחלוקה מחדש אלא מושפע גם מהתנאים הכלכליים והחברתיים במדינה. בעיה נוספת שזוהתה היא החד-ממדיות של מדד זה – בעזרת מדד זה ניתן לקבוע רק את המידה שבה מדינה היא מדינת רווחה, ולא ניתן להבחין בין מדינות רווחה שונות. לפי טענה זו, מדינות רווחה נבדלות זו מזו לא רק בכמות המשאבים שהן מחלקות מחדש, אלא גם באופן בו הן עושות זאת ובמטרות שהן מבקשות להשיג.
 
בעקבות ביקורת זו, הציג ה[[סוציולוג]] [[גוסטה אספינג אנדרסן]] {{אנ|Gosta Esping-Andersen}}{{הערה|1=Esping-Andersen, Gosta (1990). The Three Worlds of Welfare Capitalism. Princeton|כיוון=שמאל}} מסגרת אלטרנטיבית לסיווג של מדינות רווחה, המתבססת על שילוב של מספר רב של פרמטרים, [[מחקר איכותני|איכותניםאיכותניים]] ו[[שיטות מחקר כמותניות|כמותניים]] כאחד. אספינג אנדרסן מציע לנטוש את הניסיון לבחון את היקף החלוקה מחדש של המשאבים, ובמקומו לבחון את העקרונות המנחים חלוקה מחדש זו.
 
במהלך השנים הוצעו מספר תיקונים לחלוקה שהציע אספינג אנדרסן. חלק מהתיקונים עסקעסקו בהתעלמותו של המודל מסוגיות של [[מגדר]] ו[[אתניות]]. אחרים הוסיפו דגמים נוספים על אלו שבפרסום המקורי. חלק מהתיקונים נתקבלו על ידי הזרם המרכזי ב[[סוציולוגיה]], וחלקם שנויים במחלוקת. החלוקה המקובלת כיום מבחינה בין מספר סוגים של מדינות רווחה:
* '''מדינת רווחה שאריתית (או: [[ליברליזם|ליברלית]])''': מדיניות זו מתבססת על ההנחה כי על האדם להשיג את מחייתו ב[[שוק חופשי|שוק החופשי]], ותפקידה של המדינה הוא להתערב רק במקרים בהם האדם אינו מסוגל לעשות זאת. מדיניות זו גוררת מדינת רווחה דו -שכבתית – מתקיימת שכבה אחת של הטבות חברתיות לכל האזרחים, ושכבה נוספת של סעד, בעלת הטבות מזעריות המספיקות למחיה בקושי, וגוררות עימן סטיגמה למקבלי הקצבאות שכן על הנזקק להוכיח את עוניו כדי לקבל תמיכה. הבריאות, כמו החינוך או ה[[פנסיה]], נתפסת כסחורה בשוק ולא כ[[זכות]] חברתית. לבסוף, מערכת הצדקה וה[[נדבנות|פילנתרופיה]] זוכה לעידוד ממשלתי. מדיניות זו נהוגה בעיקר בארצות האנגלו-סקסיות, כמו [[ארצות הברית]] ובמידה מסוימת [[בריטניה]].
* '''מדינת רווחה קורפורטיבית''': מדיניות המתבססת על מערכת מסועפת של הטבות, אך כאלה שאינן אוניברסליות אלא ספציפיות למעמד או לקבוצה תעסוקתית מסוימת (לדוגמה: הטבות פנסיוניות מיוחדות לחברי איגוד עובדי הרכבות). מודל זה איננו מוכוון לצמצום פערים כי אם להשגתה של יציבות חברתית, והוא יוצר בידול בין קבוצות חברתיות ובכך מקשה על התפתחותן של קואליציות בין-מעמדיות. עם זאת, השירותים החברתיים במדינות אלו מפותחים באופן יחסי. מדיניות זו מקובלת בארצות [[מערב אירופה|מערב]] ו[[מרכז אירופה]] (לדוגמה: [[צרפת]], [[גרמניה]], [[אוסטריה]]).
* '''מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית''': מדיניות זו מתבססת באופן המובהק ביותר על תפיסת ה[[זכויות חברתיות|זכויות החברתיות]]. במדינה כזו ההטבות הן אוניברסליות ואינן מכוונות רק ל[[מעמד הפועלים]] אלא גם ל[[מעמד הביניים]]. לפיכך ההטבות המתקבלות גבוהות מהמקובל בסוגים אחרים של מדינת רווחה. מודל זה מבוסס גם על מדיניות שכר שוויונית באופן יחסי ועל ניסיון לצמצום מרבי של אי-השוויון בין גברים לנשים, באמצעות העלאת שיעור השתתפותן של נשים בשוק העבודה. מדיניות רווחה זו תרמה ל[[שוויון]] חברתי וכלכלי, ולשיעורי עוני נמוכים מאוד בקרב משפחות חד-הוריות. מדיניות זו מאפיינת את ארצות [[צפון אירופה]] (לדוגמה: [[שוודיה]], [[נורווגיה]], [[פינלנד]]), והיא נודעת באיכות החיים הגבוהה שהיא מספקת לאזרחים{{הערה|1=אבי קליין, [https://www.haaretz.co.il/misc/1.1082577?_ga=2.192978089.503683337.1639678534-760802322.1632172409 עדיף לחיות בסקנדינוויה מבארצות הברית או באנגליה], אתר [[Themarker]], פברואר 2006}}.
* '''מדינת רווחה דרום-אירופיאירופית (או: פרטיקולריסטיפרטיקולריסטית-קליינטליסטיקליינטליסטית)''': ישנה נוכחות בולטת של רשתות קליינטים-פטרוניםקליינטים–פטרונים המאורגנות סביב תוכניות שונות של רווחה ו[[ביטחון סוציאלי]], דהיינו, ישנן מערכות ביטחון סוציאלי מפוצלות ומקוטבות המאורגנות על בסיס קורפורטיסטי. מדיניות זו ננקטת ב[[איטליה]], ב[[ספרד]], ב[[פורטוגל]] וב[[יוון]].
 
אין מדינה בה מתקיים אחד המודלים המוזכרים לעיל באופן מובהק – מדינות נוטות אולי לקוטב כזה או אחר, אך בכולן מופיעים אלמנטים מכל הגישות.
משתמש אלמוני