נשק מוט – הבדלי גרסאות

נשקי המוט היו נפוצים במיוחד ב[[ימי הביניים]] וה[[רנסאנס]], ובתקופה זו הומצאו כלי-נשק רבים מקבוצה זו, הרבה מהם הומצאו ב[[צרפת]]. להרבה מנשקי-המקל היה חוד כשל [[חנית]] בקצה בנוסף לחוד הרגיל, ולפעמים גם להב מעוקל, [[וו (חפץ)|וו]] (קרס) או "מקור" מאחורי הלהב הראשי. הסתערויות עם נשקי מוט נעשו לרוב כאשר החיילים (שהיו [[פרש|פרשים]] או [[חיל רגלים|רגלים]]) מסודרים בשורה ארוכה או מספר שורות, מכוונים את נשקיהם קדימה ומסתערים (ה[[פלנקס]] הרומאי נעשה בשיטה זו). החסרון העיקרי של נשקי המוט היה שלאחר ההסתערות היה קשה לתמרן איתם כאשר הלוחמים היו כבר צמודים ללוחמי האויב, לכן המסתערים לרוב נשאו גם נשק משני כגון [[אלה (נשק)|אלה]], [[פטיש קרב]] או [[חרב]]. לעומת [[רומח|רומחים]] למיניהם, נשקי מוט רבים פותחו עבור [[חיל רגלים|חיל הרגלים]] על מנת להפיל ולהרוג [[חיל הפרשים|פרשים]] [[שריון|משוריינים]]. כלי נשק אלה כללו בנוסף לחוד חנית להבי גרזן בצורות שונות ומשונות, ווים זיזים ובליטות, שמטרתם הייתה להכות חזק בשריון, לתפוס את הפרש, להפילו על הקרקע ואחר להרגו באמצעו מכת גרזן או קרס כבדה.

זהו נשק המוט הפשוט ביותר. מדובר ב[[חנית]] ארוכה או במוט מחודד באורך של 4-5 מטרים. המוט נועד בעיקר לשימוש במבנה דמוי-[[פלנקס]] כדי לבלום הסתערות של [[חיל הפרשים|פרשים כבדים]]. צבאות אירופאיים סדירים חימשו את [[חיל רגלים|חיל הרגלים]] שלהם ברמחי רגלים בעלי חוד מתכת ארוך יחסית. לעומת זאת, כאשר היה צורך ברמחי רגלים מאולתרים, נהגו פשוט לחדד את הקצוות של כלונסאות עץ ארוכים (שאומנם לא יכלו לחדור שריון לוחות אך יכלו לשפד את הסוסים). את הכלונסאות נהגו לתקוע באדמה לפני הקרב, בשורה לפני ה[[חץ וקשת|קשתים]] והמחנה.